הוכחות לקיום א-לוהים מתוך מדרשי חז"ל ורבותינו הקדומים:
1) כל הקטעים שיוצגו במאמר זה תורגמו מארמית או עברית תלמודית, ונוסחו
מחדש לשפה פשוטה ומובנת לכל איש. המדרשים "בראשית רבה" ו-"פרקי דרבי
אלעזר" מיוחסים לתנאים שחיו לפני קרוב לאלפיים שנה.
2) יש לזכור שמשמעות המילים "בורא", "א-לוהים", "הקב"ה (הקדוש ברוך הוא)"
פירושם הוא: כח עליון, יוצר היקום והחיים.
* * *
כיצד הבין אברהם
אבינו שיש בורא לעולם?
(פרקי דרבי אלעזר פרק כו):
"כשהיה אברהם קטן, הוא שאל את עצמו "מי ברא את השמים ואת הארץ, ומי ברא
אותי?"
הביט אברהם על השמש המאירה את העולם וחשב שהיא יצרה את השמים ואת הארץ.
עמד אברהם והתפלל אל השמש כל היום כולו. לקראת הערב שקעה כמובן השמש
במערב, ועלה הירח במזרח. כשראה אברהם את הירח והכוכבים חשב שהם חזקים
מהשמש, ואמר לעצמו: "הירח ברא את השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו הם
כולם העבדים שלו". אז התפלל אברהם אל הירח במשך כל הלילה כולו. לעת בוקר
שקע הירח במערב ושוב זרחה השמש במזרח, אז הבין אברהם ואמר: "אין בידיהם
של אלה שום כח, אדון יש עליהם - אליו אתפלל ואליו אשתחווה".
על כן מסביר המדרש מדוע התגלה הא-לוהים לאברהם (בראשית רבה, לט, א): משל
לאדם שהיה עובר ממקום למקום עד שהוא ראה אור בעיר אחת. אמר לעצמו האיש -
"האם יתכן שאין לעיר מנהיג?"
ראה אותו בעל העיר ואמר לו - "אני הוא בעל העיר". כך פנה הא-לוהים לאברהם
ואמר לו - "אני הוא בעל העולם".
(בראשית רבה, לח, יג):
"אביו של אברהם היה עובד פסלים וגם מוכר אותם לאנשים. פעם אחת הלך האב
למקום כלשהו, והשאיר את אברהם בנו בחנות למכור פסלים. ובכל פעם שהיה מגיע
אדם כדי לקנות פסל, היה אומר לו אברהם: "בן כמה שנים אתה?"
היה עונה לו האיש שהוא בן חמישים או שישים. אז היה אומר לו אברהם: "אוי
לו לאותו אדם שהוא בן שישים וצריך לעבוד פסל בן יומו! (-כלומר פסל שנוצר
היום)". אז היה מתבייש האיש והולך משם.
באחת הפעמים הגיעה אשה אחת עם קערה של סולת, וביקשה מאברהם: "לך ותן את
הסולת לפסלים".
לקח אברהם פטיש ושבר את כל הפסלים, ואז הניח את הפטיש ביד הפסל הגדול
ביותר. כשהגיע אביו של אברהם, הוא מיד שאל את בנו: "מי עשה להם את זה?"
ענה לו אברהם: "באה אשה אחת והביאה להם קערה של סולת וביקשה שאתן להם את
הסולת, אז הנחתי לפניהם את הסולת. אבל אז אחד הפסלים אמר - אני אוכל
ראשון, והפסל השני אמר - אני אוכל ראשון, קם הפסל הגדול שבניהם - לקח
פטיש ושבר את כל הפסלים האחרים".
אמר לו אביו: "האם אתה צוחק לי, הרי הם לא יודעים דבר"
אז ענה לו אברהם: "רק ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר"!
ראה זאת אביו של אברהם, והחליט לקחת אותו לנמרוד שהיה מלך עובד אלילים.
מיד ציווה נמרוד על אברהם: "התפלל לאש!", ענה לו אברהם: "אולי נתפלל
למים, שמכבים את האש?"
אז אמר לו נמרוד: "אם כן, התפלל למים!",
ענה לו אברהם: "אם כך, אולי נתפלל לענן שמחזיק את המים?"
אמר לו נמרוד: "אז התפלל לענן!",
ענה לו אברהם: "אם כך, אז אולי נתפלל לרוח שמפזרת את העננים?"
אמר לו נמרוד: "אז התפלל לרוח!", ענה לו אברהם: "אם כך, אז אולי נתפלל
לבן-אדם, שמסוגל לעמוד ברוח" (האדם הרי מסוגל להזהר מהרוח וגם לבנות
בניינים גבוהים שעומדים ברוח חזקה).
כעס נמרוד על אברהם ואמר לו: "הרבה אמרת, אבל אני משתחווה רק לאש, ועכשיו
אשליך אותך באש, ונראה אם יבוא הא-לוהים אליו אתה מתפלל כדי להציל אותך
משם..." - ואכן נעשה לאברהם נס והוא ניצל מן האש".
וכך כתב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק א):
"מאז שאברהם היה קטן, הוא היה חושב ביום ובלילה, ושואל את עצמו: "איך
אפשר שהעולם מתנהג בצורה מסויימת, ואין לו מנהיג? ומי מסובב אותו, שהרי
לא יכול להיות שהוא מסובב את עצמו?
ולא היה לאברהם מי שילמד אותו, אלא הוא היה בין עובדי עבודה זרה טפשים.
וגם אביו ואמו וכל העם היו עובדי עבודה זרה, והוא היה עובד יחד איתם, אך
חושב בלבו עד שהבין את האמת. אז הוא הבין שיש א-לוהים אחד, והוא מנהיג
העולם, והוא ברא את הכל, ואין בשום מקום כח-גדול ממנו. והוא ידע שכל העם
טועים, ומה שגרם להם לטעות היה עבודת הכוכבים, שהם היו עובדים את הכוכבים
והצורות עד שאבדה מהם האמת. וכשהיה אברהם בן ארבעים שנה הוא הכיר את
בוראו.
מכיוון שידע אברהם שיש א-לוהים, הוא התחיל לדבר עם בני העם ולענות להם
תשובות, להסביר להם שעבודת האלילים אינה האמת, והוא היה שובר פסלים
ומודיע לעם שאין להתפלל אלא לבורא העולם, ורק לו ראוי להשתחוות ולהקריב.
ועל כן צריך לשבור את כל הפסלים כדי שלא יטעו בהם העם.
מכיוון שהצליח אברהם לנצח את עובדי-האלילים בויכוחים, ביקש המלך להרוג
אותו, אך נעשה לו נס, ויצא אברהם לחרן. אז התחיל לעמוד ולקרוא בקול לכל
העם, להודיע להם שיש א-לוהים אחד לכל העולם, רק אותו ראוי לעבוד. והוא
היה הולך ממקום למקום ומעיר לעיר והולך וקורא לעם... עד שהגיעו אליו
אלפים ורבבות, והם היו אנשי ביתו. אברהם שתל את היסוד הגדול הזה, וחיבר
ספרים המסבירים אותו, והודיע את הדבר גם לבנו יצחק שהיה מלמד ומחזיר
בתשובה, ויצחק הודיע לבנו יעקב ומינה אותו ללמד את הדבר".
הסביר הרב דסלר זצ"ל (נוסח מחדש מן הספר "מכתב מאליהו", חלק א, עמוד
178):
"הטבע הוא חוק בבריאה אותו הציב הבורא כדי שיתנהג הטבע בצורה מוגבלת של
סיבה ותוצאה. כמו הזריעה, החרישה וההשקייה - כל אלו הן הסיבות הטבעיות
שגורמות לגידול התבואה, אבל באמת לא נדע את הסיבה לתהליך הזה, רק נדע
שהוא חוזר על עצמו. האם זהו לא נס שקורה תמיד, נס שאנו פשוט התרגלנו
אליו?
תארו לעצמכם שהיינו רואים קבר שהאדם כבר הפך בו לעפר, והנה לפתע נוצר מן
הקבר הזה גוף אדם שצומח מהקרקע, עד שיוצא אדם חי ההולך ומדבר כמו כל אדם
אחר - מה היינו אומרים על זה? האם זה לא היה נס של תחיית המתים? אם כן,
למה אנחנו לא מבחינים בנס הזה גם בתבואה, בזרע הנזרע באדמה, זרע שנרקב
לגמרי, ואחר כך מתחיל לפתע לצמוח מתוך הריקבון - האם זה לא ממש נס של
תחיית המתים? בודאי שגם זה נס, אלא שלנס של תחיית המתים לא התרגלנו, ולנס
של תבואה התרגלנו. אם היינו רגילים להיפך - היינו קוראים לתחיית המתים
שבבית הקברות בשם "טבע", ולתחיית המתים של תבואה היינו קוראים "נס". אבל
האמת היא שאין הבדל בין "נס" ובין "טבע, כי הכל הוא נס. כל העולם כולו -
אין לו שום סיבה להתקיים מלבד רצונו של הבורא, כלומר מעשיו והנהגתו של
הבורא. כי כל אשר רוצה הבורא נור מאליו. ומה שאנחנו קוראים לו "נס" הוא
רק דבר שלא הורגלנו אליו, והחידוש בטבע גורם לנו להתעורר ולהבחין שהכל
קורה על פי הבורא. ומה שאנחנו קוראים לו "טבע" הוא מה שבחר הבורא שיתנהג
תמיד באופן אחד אליו נתרגל. ויש בכך נסיון לאדם, האם הוא יראה את רצון
הבורא גם בטבע בו הוא מורגל, או שאולי הוא יחשוב כי הבורא יצר כוחות בטבע
שהאדם יכול להפעיל בכוחות עצמו. ולפי זה ה"טבע" איננו המציאות בכלל, אלא
הוא כמו אחיזת עיניים, כדי שתהיה לאדם אפשרות לטעות, או לחשוב ולבחור
באמת"
ומי שבאמת עמד בנסיון הזה של הבנת האלוקות שמאחורי ה"טבע", כך שכבר אין
לו נסיון שכזה בכלל, אדם שכזה אינו צריך שיעזרו לו משמים דרך הטבע בסתר,
ועל כן מתרחשים אצלו נסים. והוא מה שאמר רבי חנינא בן-דוסא בגמרא (תענית
כה): "מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק" - כלומר, הוא לא ראה שום
הבדל בלבו בין הנס והטבע, ובמילא הם היו שווים בעיניו להדלקה של הזמן
והחומץ!
ונתאר זאת במשל: תארו לעצמכם אדם שמסתכל לתוך בית דרך חור המנעול שבדלת,
ודרך החור הזה הוא רואה קצה של עט כותבת על נייר, ויחשוב שהעט כותבת
בעצמה. כך הוא הכופר במציאות הבורא שחושב שהטבע פועל מעצמו. אבל אם יפתח
האדם את הדלת - הוא יראה את האיש הכותב. כך המאמין רואה שהבורא הוא העושה
ומסובב את הכל, וכל הסיבות ומעשי-האדם הם בידיו של הבורא כמו עט ביד
הכותב, אשר יעשה בה כרצונו. המילה "טבע" היא רק ביטוי שטחי מאוד של
החוכמה האדירה הנמצאת בבריאה, שלא יתכן בשום דרך שתהליך "טבעי" ללא
רוח-חיים וכוונה יברא עולם נפלא שכזה. אין טפשות גדולה ממחשבה זו.
השם "טבע" הוא בסך הכל ביטוי המכסה בשטחיות נוראה את החכמה הנוראה הגלומה
בתוך הבריאה, שלא ייתכן בשום אופן שבעולם שמהלך "טבעי" בלי רוח חיים ובלי
מגמה תכליתית יברא עולם נפלא כזה. אין חוסר-דעת גדול ממחשבה שכזו! כל
חוקר טבע מחפש תשובה לשאלות - איך, כמה, והיכן - אבל הוא לא יכול לענות
על השאלה "למה ומדוע מתנהג הטבע כפי שהוא מתנהג?" האם אין מי שדואג
שהכוכבים ינועו במסילות שלהם, מי שדואג שריכוז החמצן ושכבת האוזון ישארו
בצורה קבועה. בדרך זו מתרחשים כל התהליכים, הגדולים הוקטנים, הקבועים
והחוזרים, אשר נקראים בשם "טבע" שפירושו הרגל.
סיכום ההוכחה:
אברהם אבינו גילה שיש כוחות רבים בבריאה הפועלים בתיאום, בשעות
קבועות ועל פי חוקים קבועים (חוקי הטבע). מכיוון שקיימים חוקים בבריאה,
חייב להיות גם מחוקק - חכם שהוא בעל יכולת וכוונה המנהיג את היקום בכל
רגע נתון, ומאפשר את הקיום העדין של העולם.
וכך זה כתוב בתנ"ך:
בספר נחמיה נאמר (פרק ט, י): "אתה הוא ה', לבדך אתה עשית את השמים, שמי
השמיים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחייה את
כולם...".
גם בתפילת שחרית אנו קוראים בכל יום: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה
בראשית".
* * *
כיצד לימד רבי עקיבא
שיש בורא לעולם?
(סוף מדרש תמורה):
יום אחד הגיע כופר אחד אל רבי עקיבא, ושאל אותו: "העולם הזה, מי ברא
אותו?"
ענה לו רבי עקיבא: "הקדוש ברוך הוא".
אמר לו הכופר: "הראה לי הוכחה ברורה".
אמר לו רבי עקיבא: "בוא לכאן מחר".
למחרת חזר הכופר. שאל אותו רבי עקיבא: "מה אתה לובש?"
אמר לו הכופר: "בגד".
שאל אותו רבי עקיבא: "מי עשה אותו?"
ענה לו הכופר: "האורג".
אמר לו רבי עקיבא: "איני מאמין לך, הראה לי הוכחה ברורה".
אמר לו הכופר: "ומה אראה לך? האם אינך יודע שהאורג עשה אותו?"
ענה לו רבי עקיבא: "ואתה אינך יודע שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו?"
הלך משם אותו כופר. אז פנו התלמידים אל רבי עקיבא ושאלו אותו: "מהי
ההוכחה האמיתית?"
ענה להם רבי עקיבא: "בני, כשם שהבית מעיד על הבנאי, והבגד מודיע על
האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו"
[הופיע בספר "אוצר המדרשים", מהדורת אייזנשטיין, מדרש תמורה, עמוד 583].
הרמב"ם (נוסח מחדש מתוך משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ב, ב):
"ומהי הדרך לאהוב את הבורא ולירא ממנו? כאשר יתבונן האדם במעשיו של
הבורא, וביצירותיו הגדולות והנפלאות, אז הוא יראה בהם חוכמה שאין לה סוף,
ומי הוא יאהב ויהלל וירצה מאוד להכיר את ה' הגדול. כמו שאמר דוד "צמאה
נפשי לאלוקים לאל חי", וכשהאדם חושב על הדברים האלה, מיד הוא מוריד את
ראשו, כשהוא מבין שהוא יצור קטן ומוגבל בדעתו העומד לפני מי שנתן את כל
הדעות... ולפי הדברים האלה אני מסביר לכם כללים גדולים ממעשיו של יוצר
העולם, כדי שיהיה פתח למבין לאהוב את הא-לוהים, כמו שאמרו חכמים בענין
האהבה - שמתוך דברים אלה אתה מכיר את מי שברא את העולם".
וכך כתב רבנו בחיי (נוסח מחדש מתוך ספרו "חובות הלבבות", פרק ו):
יש בני-אדם שאמרו שהעולם נוצר במקרה, בלי בורא שהתחיל אותו או יוצר שיצר
אותו, ודבר זה מוזר בעיני, איך בכלל תעלה על הדעת של יצור חי ומדבר -
מחשבה שכזאת. ואם הקורא היה שומע על אדם שראה גלגל של מים המתגלגל להשקות
שדה או גינה, וחשב שהגלגל הזה הגיע לשם בלי כוונת אומן שהתאמץ בחיבורו
והרכבתו של הגלגל, היה הקורא חושב אותו כטיפש בתכלית הטפשות וממהר לדחות
את דבריו.
ומכיוון שהקורא היה דוחה את הרעיון הזה בגלגל-מים קטן ופשוט, שסך הכל
משמש רק חלקת שדה או גינה קטנה, איך הוא ירשה לעצמו לחשוב רעיון שכזה על
כדור הארץ הסובב כולו (והוא מה שמאפשר את תופעת היום והלילה, עונות השנה
והגשמים) - ?!
וחוכמת הטבע היא כה גדולה, עד שאפילו טובי החכמים החוקרים את הטבע עדיין
רחוקים מהשגתה, וכל הדברים הללו מאפשרים את הארץ וכל היצורים שעליה.
ועכשיו איך יכול אדם לומר שהדבר הזה נוצר בלי כוונת מתכנן, ומחשבה של חכם
בעל יכולת?!
והרי ידוע לכל אדם כי הדברים הנוצרים בלי כוונת מתכנן - לא ימצא בהם סימן
לחוכמה או ליכולת.
כך לדוגמה, אם פתאום יישפך דיו על נייר לבן, אי אפשר שיצא מזה כתב מסודר
ומובן כמו של מישהו הכותב בעט. ואם היה מגיע אדם עם דף שעליו כתב מסודר,
ומספר לנו שהדיו נשפך מעצמו על הנייר וכך נוצר הכתב מעצמו, היינו דוחים
את דבריו מיד, כי הסדר דורש כוונת מתכנן. ומכיוון שאנחנו מבינים שצורות
הכתב לא יכולות להיווצר סתם כך, איך יוכל אדם לומר על דבר הרבה יותר
מורכב ועדין, שהיצירה שלו עמוקה עד אין גבול, שהוא נוצר בלי כוונת
המתכנן, החוכמה של מי שהוא חכם, והיכולת של מי שהיה יכול לעשות זאת.
וכל מה שהסברתי על מציאות הבורא מובן מצד מעשיו של הבורא, ודי בכך למי
שמבין ומודה על האמת, וזו התשובה לפילוסופים המאמינים שהעולם קדמון ונמצא
מעצמו.
כותב הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו חלק ג, עמוד 161):
"כשהאדם מתבונן בפלאי הבריאה, ומברר לעצמו שהם המעשים של הא-לוהים המגלים
על חוכמתו האינסופית, כמו שאמר דוד המלך (תהילים קד): "מה רבו מעשיך ה',
כולם בחוכמה עשית" - אז מתחזקת באדם האמונה הפנימית. אפילו שאין הוא יכול
להבין את הבורא מתוך הטבע שסביבו, בכל זאת יוכל הוא להתפעל מנפלאות הטבע,
מהסדר הנפלא שקיים בבריאה, מהתיאום הנפלא בין כל החלקים של הבריאה, איך
שכל דבר מתאים עם הדבר האחר, שהכל עוזר בתכלית אחת, וכמו אלה".
וכותב רבי אלחנן וסרמן (מאמר האמונה, קובץ מאמרים):
"איך יוכל אדם עם דעת לומר על הבריאה כולה שהיא נעשתה מעצמה, אחרי שאנו
רואים בכל צעד סימני חוכמה ברורה עד שאין גבול, וכמה חוכמה נפלאה יש בגוף
האדם וסידור איבריו וכוחותיו, כמו שמלמדים חכמי הרפואה והניתוח. ואיך
אפשר לומר על מכונה נפלאה שכזאת שהיא נוצרה מעצמה בלי כוונת עושה. והרי
אם יאמר אדם על שעון שהוא נוצר מעצמו, יחשבו אותו למשוגע בלא ספק".
סיכום ההוכחה:
רבי עקיבא הסביר שכל יצירה חכמה מעידה ישירות על החכם שיצר אותה. הדלת או
השולחן מעידים על הנגר, כי מובן שחוכמה לא תיעשה מעצמה בלא חכם. למקריות
אין שכל, ואין ביכולתה ליצור דברים מסודרים והגיוניים. ומכיוון שכל אדם
מבין שאפילו דלת של בית נוצר בידי יוצר, פשוט ומובן שהעולם שהוא הרבה
יותר מורכב מדלת או שולחן נוצר על ידי בורא חכם מאוד.
טיעון זה מוכר יותר בניסוח המודרני שלו: "אם נמצא שעון בשדה, האם נאמר
שהוא נוצר מעצמו? לא. ודאי כי נבין שהוא נוצר על ידי שען. אם כן, העולם
שהוא מורכב הרבה יותר משעון היה חייב להברא על ידי בורא".
וכך זה כתוב בתנ"ך:
בספר תהילים נאמר (פרק צד) "בינו בערים בעם, וכסילים מתי תשכילו, הנוטע
אוזן - הלא ישמע, אם יצר עין - הלא יביט". ובלשון פשוטה: "התעוררו בורים
שבעם, וטפשים מתי תחכימו? מי שיצר את האוזן - האם הוא לא ישמע? מי שיצר
את העין - האם הוא לא יביט?".
(תהילים, פרק יט): "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית".
ובספר ישעיהו נאמר (פרק מה, יח): "כי כה אמר ה' בורא השמיים הוא
הא-לוהים, יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה, אני ה'
ואין עוד".
* * *
הקיום עצמו מחייב את
מציאות הבורא:
פעם אחת פנה אדם אחד לרבי מאיר וביקש ממנו: "תראה לי את הקדוש ברוך הוא".
אמר לו רבי מאיר: "בוא אלי מחר בצהריים, ואראה לך".
הגיע אותו איש למחרת. אז אמר לו רבי מאיר: "הסתכל במרכז השמש".
הסתנוור האיש ואמר לו: "איני יכול".
ענה לו רבי מאיר: "אינך יכול להסתכל אפילו על בריאה קטנה שברא הקב"ה,
ואתה רוצה לראות את הקב"ה שברא את כל העולם כולו?!"
וכן כתב הרמב"ם (נוסח מספרו ה"מורה נבוכים", פרק עא, חלק א):
"אי אפשר לברוח מהמסקנה - או העולם היה קיים תמיד, או שהוא נברא. ואם הוא
נברא, יש לו בורא ללא ספק, וזהו מושכל ראשון, כי מה שהוא נברא לא ברא את
עצמו אלא נברא בידי בורא, ולכן מי שברא את העולם הוא הא-לוהים...וזו
הוכחה שיש מי שאינו שייך לעולם החומרי, ואין לו גוף, אלא הוא אחד נצחי
שקיים תמיד, אשר אין לו סיבה, ולא יתכן שהוא ישתנה. הוא אפוא הא-לוהים".
וכן כתב רבנו בחיי (חובות הלבבות, פרק ה-ו):
(1) כל עצם שקיים חייב להיות אחד משני הדברים: או שהוא יצר את עצמו, או
שמישהו יצר אותו. ואם הוא יצר את עצמו, אז יש רק שתי אפשרויות: או שהוא
עשה את עצמו לפני שהוא נוצר, או שהוא עשה את עצמו אחרי שהוא נוצר. ושתי
האפשרויות הללו לא יכולות להיות, כי אם הוא יצר את עצמו אחרי שנוצר - הוא
לא עשה כלום, כי הוא כבר היה קיים. ואם נאמר שהוא יצר את עצמו לפני שהוא
נוצר, הרי לפני כן לא היה כלום, ולא יכול הכלום ליצור דבר. אם כן לא יכול
להיות שדבר כלשהו יברא את עצמו.
(2) עוד נלמד שכל מה שיש לו סוף, יש לו גם התחלה, ומי שאין לו התחלה גם
אין סוף. ומה שיש לו סוף, נדע כי היה לו ראשון שאין לו התחלה. וכל דבר מן
הדברים הקיימים בעולם צריך התחלה, על כן היה לכולם ראשון אשר אין לו
מתחיל לפניו, והוא היה קיים תמיד... והראשון הוא שאין לו סיבה, ומה שאין
לו סיבה גם אין לו התחלה, ומה שאין לו התחלה גם אין לו סוף... וכיוון שאי
אפשר שדבר יעשה את עצמו, צריך שיהיה לעולם יוצר שהתחיל וחידש אותו...
והוא הבורא אותו חיפשתי במחשבה והשכל. הוא הראשון הקדום אשר אין לו
ראשית, ואין סיבה לקדמותו. כמו שאמר הכתוב (ישעיהו, מד): "אני ראשון ואני
אחרון", ועוד אמר (מא): "אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא".
סיכום ההוכחה:
עצם העובדה שקיים יקום, שקיימת שמש, שקיים עולם, שקיימים כוכבים, וזאת
במקום שלא יהיה קיים דבר - היא ההוכחה לקיום א-לוהים. אם לא קיים דבר אז
לא קיים דבר, ואם בכל זאת קיים דבר מה - חייב שיש לו יוצר שהתחיל והגביל
אותו.
היקום שלנו הוא סופי, יש לו גבולות, ולכן חייב שיש לו יוצר שתכנן והגביל
אותו. בסופו של דבר עלינו להגיע לסיבת הסיבות, ליוצר האינסופי שאינו צריך
צריך סיבה - בגלל שהוא אינסופי. ולכן היקום מלמד על א-לוהים שהוא בורא כל
הדברים הקיימים, והשמש והכוכבים מעידים על עוצמתו הבלתי נתפסת של הבורא
האינסופי.
וכך זה כתוב בתנ"ך:
בפסוק הראשון בספר בראשית נאמר (פרק א, א) "בראשית ברא א-לוהים את השמים
ואת הארץ".
(דברים ד, לו): "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
בספר ישעיהו נאמר (פרק מ, כו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא
במספר צבאם לכולם בשם יקרא".
בספר תהילים נאמר (פרק ח): "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך - ירח וכוכבים
אשר כוננתה"
עוד נאמר בספר תהילים (פרק יט): "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד
הרקיע, יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת, אין אומר ואין דברים
בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום, ובקצה תבל מליהם, לשמש שם אוהל
בהם...".
* * *
קיום הבורא מתוך
הסתכלות פנימית של האדם בגופו ונשמתו:
בספר דברים (פרק ד) נאמר: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה'
א-לוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרישתה. ושמרתם ועשיתם - כי
היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק
עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א-לוהים קרובים אליו
כה' אלוהינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים
ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום. רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד
פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והדעתם
לבניך ולבני בניך - יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב".
ובשפה פשוטה:
"ראו כי לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כפי שציווה אותי ה', אותם עליכם לעשות
בארץ שאותה אתם עומדים לקבל. שימרו את המצוות ותעשו אותן, כי המצוות הן
החוכמה והידע שלכם בפני כל העמים שישמעו את כל החוקים האלה ואמרו - "כמה
חכם ונבון העם הגדול הזה", כי היכן יש עוד עם כה חשוב שא-לוהים כל כך
קרוב אליו כמו הא-לוהים שלנו - כשאנו קוראים אליו (?!), והיכן יש עוד עם
כה חשוב שיש לו חוקים ומשפטים צודקים כמו התורה הזאת שאני נותן לכם היום
(?!), רק תזהר מאוד שלא תשכח את הדברים שראית בעיניך, ולא תשכח אותם כל
חייך, ותודיע לבניך ונכדיך על היום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב".
ספר התורה הוא כידוע ספר ההדרכה היחיד בעולם הנטען להמסר מן הבורא עצמו -
העוסק בכל ענייני המשפט, הרוח והחברה. קראו עוד על המוסר ביהדות:
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2558986&forum_id=4142
וכך כותב הרב דסלר זצ"ל:
"וכן אם יתבונן בעולם הפנימי של האדם, אם יסתכל ביצר הרע ותחבולותיו,
בהתרוצצות התמידית בקרבו בין מצפונו וכוחות הרע, מה צרכה ומה תכליתה,
יכיר גם בזה את תכלית הבריאה - להתגבר בכוח הטוב על הרע, ויווכח שהכל
נוצר למטרה אחת: גילוי הרוחניות. כך יוכל ללמוד אמונה על-ידי ההתבוננות
בתוך עצמו כמו שכתוב: מבשרי אחזה אלוק".
וכפי שכתוב בתורה (דברים ל, יט): "והחיים והמוות נתתי לפניך, הברכה
והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" - נמצאנו למדים שכח הבחירה
מייחד את האדם משאר הנבראים ומעיד על משמעות חייו ותכליתם. מכיוון
שמשמעות חיי האדם היא העמידה בניסיון, מחייבת תכלית זו את מציאות כוחות
טוב ורע בתוכו, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו. גם טיבו של המצפון, המייצג את
התת-מודע האלוקי ואמור לכוון את האדם מבפנים (אם האדם לא הרס או השתיק
אותו), מובן יותר לאור תכלית זו של חיי האדם.
סיכום ההוכחה:
האדם מביט בפנים נשמתו, נפשו ויכולותיו הפיזיות והנפשיות - הוא מבין שיש
לו בחירה חופשית במעשיו, שיש לו יצר טוב ורע הטבועים בנפשו, משיכה לחומר
ומשיכה לרוח, שאיפה לידיעת האמת, רצון למשמעות, תכלית ומטרה בחיים, וכן
משיכה לדת וחיי נצח. האדם מבין שיש לו יכולת לדבוק בחומר, או להתעלות על
טבעו הבהמי. האדם יכול להודות בקיום הבורא, או למרוד ולכפור בו. האדם
שונה מכל יצור חי אחר בכך שיש לו בחירה על מעשיו, שיש לו טבע, ושהוא יכול
להתגבר על הטבע. על כן מבין האדם שיש לו בורא אשר טבע בו תכונות אלו,
תכונות נועדו להביא אותו למציאת הבורא וקיום הדת. תכונות המחייבות הוראות
יצרן מפורטות מן הבורא.
ספר הוראות היצרן היחיד אי-פעם שנטען להמסר על ידי הבורא לעם - הוא ספר
התורה, בו מצויים כל יסודות ההלכה המאפשרים את קיום רצונו של הבורא בכל
דור ובכל מצב על ידי לימוד ושינון של הלכות אלו, יסודותיהן ופרטיהן. ואכן
התורה היא ספר ההדרכה היחיד לאדם, ולכן גם כותבת: "ומי גוי גדול אשר לו
חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום". זוהי
ההוכחה, עצם העובדה שניתנו הוראות יצרן מן הבורא עצמו לבני-האדם, ואין
ספר שישתווה לתורה בכך.
וכך זה כתוב בתנ"ך:
(דברים ד): "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת
אשר אנוכי נותן לפניכם היום".
(דברים ל, יט): "והחיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים
למען תחיה אתה וזרעך".
(איוב, פרק י, ח): "ידיך עצבוני ויעשוני, יחד סביב ותבלעני. זכר נא כי
כחומר עשיתני, ואל עפר תשיבני. הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני; עור
ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תשוככני. חיים וחסד עשית עמדי, ופקדתך שמרה
רוחי".
תהילים (פרק נא, יב): "לב טהור ברא לי א-לוהים ורוח נכון חדש בקרבי, אל
תשליכני מלפניך, ורוח קודשך אל תיקח ממני".
(בראשית רבה, פרק יד, ו): "רבי לוי בשם רבי חנינא: על כל נשימה ונשימה
שהוא נושם צריך לקלס להקב"ה שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה".
* * *
כיצד מלמדת התורה
שיש א-לוהים?
התורה מלמדת שיש א-לוהים על פי יציאת מצרים וההתגלות האלוקית של א-לוהים
לכל עם ישראל. וכך נאמר בספר הכוזרי (מאמר א, קטע כה): "האמונה שאני חייב
בה, התחייבנו בה כל האומה הישראלית, אשר התבררה להם מציאות הא-לוהים
במראה עיניהם במעמד הר סיני. ומשם ממשיכה המסורת שנמסרה מדור דור, והיא
בבחינת מראית העין לדורות הבאים".
ואכן התורה מתארת את ההתגלות האלוקית לעם ישראל כיחידה בהיסטוריה,
המוכיחה ומלמדת על מציאות הבורא ותורתו.
בספר דברים (ד) אומר ה' את ההבדל בין הדת היהודית לכל דת אחרת בעולם: "כי
שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא א-לוהים אדם על
הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו
(?!), השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (?!), או
הניסה א-לוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באתות ובמופתים ובמלחמה
וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלוהיכם
במצרים לעיניך (?!). אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים, אין עוד מלבדו,
מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת
מתוך האש, ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכוחו
הגדל ממצרים להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם
נחלה כיום הזה, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל
ועל הארץ מתחת אין עוד, ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום,
אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך
כל הימים".
ובשפה פשוטה:
"לך ותשאל על הימים הראשונים שהיו לפניך, מהיום שבו ברא א-לוהים את האדם
על הארץ, ובכל רחבי העולם - האם היה דבר גדול כזה או אפילו רק נשמע כמוהו
(?!), האם היה עוד עם ששמע את קול הא-לוהים מדבר אליו מתוך האש כמו שאתה
שמעת וחיית (?!), או האם ניסה א-לוהים לבוא ולקחת לו עוד עם בנסים גדולים
ועצומים כמו שעשה לכם ה' אלוהיכם במצרים לעיני כולכם (?!). אתה ראית
וידעת כי ה' הוא הא-לוהים, אין עוד מלבדו, מן השמים השמיע הא-לוהים את
קולו ללמדך, ועל הארץ הראה לך הא-לוהים את כוחו הגדול, ושמעת את הדברים
שאמר מתוך האש, ובגלל שא-לוהים אהב את אבותיך הוא בחר בצאצאים שלהם
והוציא אותך בכוחו הגדול ממצרים כדי שתירש עמים גדולים וחזקים ממך, להביא
לך את ארצם של הגויים כדי לשבת בה, וידעת היום והבנת בלבך כי ה' הוא
הא-לוהים בשמים ובארץ, חוץ ממנו אין עוד, ושמרת את החוקים ואת המצוות
אותם אני מצווה אותך היום, כדי שיהיה טוב לך ולבנים שלך אחריך, כדי שתחיה
זמן רב על האדמה אותה ה' א-לוהיך נותן לך לתמיד".
וכך כתב הרמב"ם (אגרת תימן):
"שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות שהעידו עליו מבחר העדים שלא היה כמוהו
וכן לא יהיה אחריו כמוהו, והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקב"ה, ושתראה
כבודו עין בעין ודבר זה היה שתתחזק האמונה חזוק שלא ישנהו משנה ויגיע לנו
על ידו האמת, כדי להעמיד רגלנו לבל ימעדו אשורינו".
וכן כתב הרמב"ן (דברים, פרק ד, ט):
"הכתוב הזה לדעתי מצות לא תעשה, הזהיר בם 'מאוד' כי כאשר אמר שנזהר בכל
המצוות ונשמור החוקים והמשפטים לעשות, חזר ואמר: רק אני מזהירך מאוד
לשמור עצמך מאוד מאוד ולזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח את מעמד הר
סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך שם 'הקולות', 'והלפידים', 'את כבודו',
'ואת גדלו', 'ודבריו אשר שמעת מתוך האש', ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך
במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם, כי ה' עשה המעמד ההוא כדי
שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם... והנה קודם
שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד
ההוא ולא נסירהו לעולם, וצוה במצות עשה, שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור
כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה... כי כשנעתיק גם כן את הדבר (התורה)
לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד
שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל".
רבי יוסף אלבו כתב בספרו (ספר העיקרים , מאמר א, פרק יט):
"... כל מה שהושג בחוש לאנשים רבי-המספר, תהא האמנתו יותר מתקבלת וכו',
ובעבור זה רצה השם יתברך שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול וריבוי עצום
מששים רבוא... שהיו בהם אנשים חכמים ונבונים וריבוי דעות מתחלפות (דעות
ואופי שונים) כדי שלא ישאר שום חשש ספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם ולא
בלב הבאים אחריהם בעול. "ותהיה הקבלה נכונה ואמיתית בתכלית מה שאפשר".
וכן כתב המלבי"ם בפירושו לתורה (שמות, פרק יט, ט):
"רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול, וברבוי עצום של שישים ריבוא (רק של
הגברים, מלבד הנשים והטף), והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם
אחריהם לדור אחרון, ועל כן כל מי שיקום לאמור שהוא שליח מן ה' ליתן תורה
לעם, נשיב אליו: תורה שלא תנתן מאת האלוקים בפרסום גדול כזה, אינה
אלוקית, וכל שכן שבא לבטל התורה הנתונה ממשה שישיבו לו שצריך שיתראה ה'
בעצמו לפני שישים ריבוא, בפרסום גדול כמו שהתגלה בעת נתינתה, כי בדבר
המצטווה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אפילו בדורו, וכל שכן
בדורות אחרים".
סיכום ההוכחה:
הבורא התגלה רק פעם אחת בהיסטוריה האנושית לעם שלם כדי למסור להם את ספר
התורה, את דת האמת ומשמעות החיים. הבורא התגלה במעמד רם ונשגב לכל עם
ישראל, וזאת לאחר שהראה את כוחו הגדול בעשרת מכות מצרים (המוכיחות שהעושה
אותם שולט בכל סדרי הטבע, נמצא בכל מקום ובכל זמן). באמצעות יציאת מצרים
ומעמד הר-סיני הוכיח הבורא על קיומו לעם ישראל ונתן להם את התורה. עם
ישראל מעביר את ההתגלות האלוקית מדור לדור במשך יותר משלושת אלפים שנה,
חוגג חגים לזכר המאורעות המסופרים בתורה, ומקיים מצוות לזכר יציאת מצרים.
מכיוון שעם ישראל מעביר את המאורע הלאומי מדור לדור (התגלות אלוקית לעם
שלם ללא יוצא מן הכלל), אנו יודעים שאכן קרו הדברים, והם מהווים עדות
לדורות.
וכך זה כתוב בתנ"ך:
(דברים ד, לו): "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
"הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו
לעולם" (שמות יט, ט).
וגם נכתב גם בתורה (שמות, פרק יט, ט): "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך
בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך... ויוצא משה את העם לקראת הא-לוהים
מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר".
וכך נאמר גם בספר תהילים (פרק עח): "אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו.
לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה.
ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם.
למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו יספרו לבניהם".
* * *
נבואה ושליטה
בהיסטוריה:
התורה תיארה בצורה מפורטת מאורעות לא הגיוניים, ואף בלתי אפשריים בדרך
הטבע, אשר עתידים לקרות לעם ישראל. בכך התורה מוכיחה שנותן התורה נמצא
בכל זמן ויודע את העתיד לקרות, ולא רק זה - אלא שהבורא שולט בהיסטוריה
ומאפשר את קיומו וגורלו הבלתי-טבעי של עמו.
בספר דברים (פרק ד) נאמרה נבואת הגלות, תפוצת עם ישראל בכל העולם, המספר
המצומצם של עם ישראל בגלות, אנטישמיות, השיבה לארץ אחרי הגלות באחרית
הימים, ותחיית הארץ רק על ידי העם היהודי. וכך נאמר שם:
"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל,
ועשיתם הרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ
כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא
תאריכון ימים עליה, כי השמד תשמדון, והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי
מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן,
אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ובקשתם משם את ה' אלוהיך
ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך בצר לך, ומצאוך כל הדברים האלה
באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלוהיך, לא
ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם".
ובשפה פשוטה:
"כי עם ישראל יוליד בנים ובני בנים וישבו על הארץ, וחטאו ובנו פסלים,
ועשו את הרע בעיני ה' הא-לוהים להכעיס אותו - השמים והארץ יהיו העדים שלי
היום - כי אתם תעלמו מהר מעל הארץ שאותה אתם הולכים לקחת, לא תהיו זמן רב
עליה כי אתם תאבדו - ואז ה' יפיץ אתכם בעמים, ותישארו שם במספר קטן,
בעמים לשם ה' יוליך אתכם, ועבדתם שם אלים מעץ ואבן אותם יצרו בני-אדם,
אלים שלא יראו ולא ישמעו ולא יאכלו ולא יריחו, ותבקשו משם את ה' אלוהיכם
ותמצאו אותו, כי אתה תבקש את ה' בכל ליבך ובכל גופך מתוך הקושי בו תהיה,
וכל הדברים האלה יקרו לך באחרית הימים, ואז תחזור אל ה' אלוהיך ותשמע
בקולו, כי ה' הוא אל רחום, הוא לא יעזוב אותך ולא ישמיד אותך, והוא לא
ישכח את הברית שנשבע לאבותיך".
התורה כתבה מספר דברים, שכולם הם נגד ההגיון:
1) העם היהודי ישרוד תמיד.
2) העם היהודי יורחק מאדמתו.
3) העם היהודי יתפזר בכל רחבי העולם.
4) העם היהודי יהיה קטן כל הזמן הזה (כידוע היהדות אוסרת התבוללות, ומנגד
מקשה גיור).
5) העם היהודי יהיה נרדף בכל העולם כולו (אנטישמיות).
6) ינסו להשמיד את העם היהודי, אך לעולם לא יצליחו.
7) ארץ ישראל תשאר שוממה רק במשך הזמן שהיהודים יהיו בגלות.
8) אחרי כל זה ישוב עם ישראל לארצו מכל רחבי העולם.
סיכום ההוכחה:
תרבויות עצומות כמו יוון, רומא, פרס ובבל נעלמו כליל, ורק עם ישראל נותר
כנבואות התורה והנביאים. אלפיים שנים של רדיפות, והעם היהודי חזר מכל
רחבי העולם עם אותה תורה ואותן מצוות. הרי כל אדם ישר רואה כאן התערבות
אלוקית. הרי איש לא היה מעלה על דעתו שאחרי אלפיים שנות גלות העם היהודי
עדיין ישרוד, לא רק מפני פגעי הטבע והזמן (כל עם בסופו של דבר נכבש
ומתבולל, אך הדת היהודית אוסרת התבוללות מחד, ומקשה גיור מנגד), אלא מפני
הרדיפות האנטישמיות הבלתי-הגיונית באלפי השנים האחרונות. תרבויות ענק
רדפו אחרי עם ישראל בכל העולם כולו במטרה להשמידו. מי היה מאמין לפני מאה
שנה שתקום אומה שתרדוף יהודים בכל רחבי העולם כולו כדי שלא להותיר מהם
זכר? ועוד שאחרי כל זה עם ישראל ישוב לארצו? ועוד לומר שכל זה היה כתוב
במפורש בהבטחות התורה והנביאים? מי שמביט בהיסטוריה היהודית, רואה לפניו
התערבות אלוקית בכל דור ודור, ובכל יום ויום, לא רק בבריאת העולם
והפעלתו, כי אם בשליטה תמידית בהיסטוריה האנושית.
מכיוון שמאורעות אינם אפשריים בדרך הטבע (ומאות תרבויות אחרות שנכחדו
מוכיחות זאת), ומכיוון שהדברים כתובים במפורש בספר התורה - מהווה הדבר
הוכחה לשליטה האלוקית בהיסטוריה, לכך שנותן התורה הוא הבורא אשר קורא את
כל הדורות מראש, ומכוון את ההיסטוריה בהתאם לנבואותיו.
איך זה כתוב בתנ"ך?
בספר ישעיהו נאמר במפורש (פרק מא, ד): "מי פעל ועשה, קורא הדורות מראש,
אני ה' ראשון ואת אחרונים - אני הוא".
תהילים (פרק צו, ט-יג): "השתחוו לה' בהדרת קודש, חילו מפניו כל הארץ,
אימרו בגוים - ה' מלך, אף תיכון תבל בל תימוט, ידין עמים במישרים, ישמחו
השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו, יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל
עצי יער לפני ה', כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק, ועמים
באמונתו".
|
