שיחה גורלית - החוברת
 
http://  Gorali.122.co.il
 
 
ברוכים הבאים לאתר שיחה גורלית, סיפור מותח ודו-שיח מרתק עם סוף מפתיע, בחוברת חדשה להורדה חינם. אנא עזרו לנו לזכות את הרבים, ופרסמו את כתובת האתר לכמה שיותר חברים בפורומים ובאינטרנט. קריאה מהנה

◄

 
תוכן עניינים
 
 
*)  להורדת החוברת לחץ כאן!
 
*)  עזור לפרסם את האתר!
 
*)  חדש: בחר מנגינת רקע
 
 
  
תוכן עניינים:
 
 
  נספחים:
 
 
  פרטים:
 
    להדפסה לחץ כאן
 

 
שיחה גורלית: דו-שיח בין אתאיסט לבין א-לוהים
 
פרק חמישי: שאלות ששואלים
 
נמרוד חשב על הדברים במשך דקה ארוכה, ולא מצא יותר סיבה הגיונית להתווכח עליהם. אז הוא חש לפתע שלבו כבד עליו, לא רק בגלל מה שהוא הפסיד, אלא יותר בגלל מה שהוא יכול היה להשיג. נמרוד שאל בכאב שאלה שנראתה לו מוצדקת:
"אם רק הייתי נולד למשפחה אחרת, פחות קיצונית, ודאי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. מדוע אתה מציב אדם אחד בחיים המאפשרים לו להתקרב אליך, ואדם אחר בחיים המרחיקים אותו ממך? מדוע לאחד אתה נותן יצרים המקשים עליו להתקרב אליך, ולאחר אתה נותן יצרים המושכים אותו אליך? ומהי אשמתי, שנקלעתי דווקא לחיים שכאלה?"
 
 
הקול ענה ברכות ובהבנה -
"בני, יקירי, היה עליך לסמוך עלי שעשיתי הכל לטובתך, וכל מה שקרה לך, נעשה בצדק מוחלט לפי מעשיך וכפי מידותיך.
וכן היה עליך לדעת, שלכל אדם יש בחירה, והוא יכול לשוב בתשובה גם מהבור העמוק ביותר. וכמה שומרי-מצוות בחרו להיות רשעים, וכמה רשעים ועוברי-עבירות בחרו להיות צדיקים. כי הבחירה שנתתי בידם היתה שלמה, ואם אופי המשפחה והיצרים שנתתי בהם היו קובעים את דרכם, לא היו אנשים שבים בתשובה או נוטשים את הדת אף פעם, אלא היו כולם חיים מלידה ועד מוות באמונה או ביצרים שנתתי להם. אך עיניך רואות שאנשים משנים את דרכם פעם אחר פעם, ללמדך שגם המשפחה והיצרים של האדם אינם מגבילים את כח הבחירה שלו.
ודע גם תדע, כי יש סיבה מיוחדת לכך שכל אדם נולד עם כוחות שונים מחבירו, ובצורת חיים שונה בעולם. כי בדרך הזאת כל אדם הוא שונה ומיוחד בעולמי, ומסוגל להתקרב אלי בדרך שאף אדם אחר אינו מסוגל לה.
אתה יכולת להתקרב אלי ולאהוב אותי באהבה שאין דומה לה בכל היקום כולו, כי אף אדם בעולם כולו, ובהיסטוריה כולה, לא חי את החיים שלך, עם הזכרונות שלך, עם הרגשות שלך, עם היכולת השכלית שלך ועם הנסיונות שלך. גם צדיק מבטן ומלידה לא מסוגל לקדש את שמי בדיוק בדרך שבה היית מסוגל. לכל אדם יש את התיקון שלו, כי כולם בני, ואני דואג ואוהב כל אחד ואחד מהם, ואין שניים שהם זהים בנסיונות שלהם, אלא כל אדם הוא יחיד ומיוחד במינו. כל אדם ואדם הוא עולם בפני עצמו, והיה ראוי לברוא את כל העולם כולו עבור כל אחד ואחד, כי כל אדם הוא עולם ומלואו".
 
 
האתאיסט חשב לרגע על התשובה.
 
בעל הקול, שקרא את ספקותיו, הוסיף ואמר -
"אספר לך את מה שיודעים רק אלו שלומדים את דתי ומעמיקים בה.
כל אדם ואדם היורד לעולם יש לו רשימה של מצוות ומעשים ונסיונות שהוא צריך לקיים ולעמוד בהם. וכולם יכולים להשיג את האלוקות, אלא שכל אחד ואחד זוכה ליכולות אחרות ולכן גם לנסיונות המתאימים ליכולותיו, והם היוצרים שינוי בין אדם לחבירו.
כל אחת ואחת מהמצוות שהאדם חייב בהן נמצאת ברשימה, וכל מצווה שהאדם מקיים לאורך זמן, או כל יצר שהאדם מתגבר עליו לאורך זמן, מסומן לחיוב ברשימה, ומאותו רגע זוכה האדם לחוש סיפוק ושמחה מעשייתם.
מצוות השבת היא נסיון קשה למי שלא שמר שבת מעודו, אך לאחר כמה שבועות או חודשים של שמירת השבת באהבה ואמונה, זוכה מי ששמר את השבת להרגיש שמחה וסיפוק בשמירתה, כי הוא השלים מצווה זו ברשימה. וכן להיפך - מצווה או יצר שהאדם מרגיש שקשה לו לעמוד בהם, סימן שהוא לא השלים אותם עדיין, ולשם כך הוא ירד לעולם. וכל מצווה שקל לאדם לעשותה, וכל יצר שקל לאדם להתגבר עליו, סימן שהוא כבר עמד בהם וזכה להצליח בהם, וכעת הוא יוכל לקיימם בשמחה וללא מאמץ.
אך פעמים רבות נפטרים בני-אדם מהעולם לפני שהצליחו להשלים את כל מבחן חייהם, או שהם נכשלו בו. במקרים אלה אני נותן לכל אדם הזדמנות שנייה ושלישית לחזור לעולם בגלגול נוסף, כדי לקיים את המצוות אותן לא הספיק לקיים בגלגול הקודם, לתקן את המעשים אותם לא הספיק לתקן בגלגול הקודם, ולעמוד ביצרים בהם לא הצליח לעמוד בגלגול הקודם.
אם אדם הניח תפילין בגלגול קודם, והוא חוזר בגלגול חדש לעולם, הרי שמעתה הוא יהנה תמיד מהנחת התפילין ולא ימצא שום קושי בכך. אדם אחר שלא לבש ציצית בגלגול קודם, יתקשה ללבוש ציצית בגלגול הבא, עד שהוא יעמוד במבחן גם הזה וירגיל עצמו בלבישת ציצית. ולכן כל אדם ואדם נולד למשפחה אחרת ועם יצרים אחרים, כי כל אדם הגיע לתקן את מה שהוא לא הספיק לתקן בגלגול קודם.
ואדם הנולד למשפחה שונאת דת, צריך לדעת שבגלגול הקודם הוא נפטר כאדם שונא דת, כך שהוא ממשיך את החיים בדיוק היכן שסיים אותם. ואם אדם צדיק נפטר מהעולם ולא הספיק לתקן מצווה שרצה לעמוד בה, אז יהיה עליו לרדת לעולם במשפחה של צדיקים כדי לתקן את המצוות החסרות. כל אדם נולד בדיוק היכן שהוא צריך, בהתאם ליכולותיו ולמידותיו. הכל נעשה בצדק ובדקדוק, ובעולם הבא יבין כל אדם את דינו".
 
 
לבסוף מצא האתאיסט הסבר, שנראה כמו תירוץ הגיוני להשען עליו -
"לא האמנתי בך, כי אתה לא מונע סבל ומוות בעולמך!"
 
הקול השיב ברכות -
"הו, בני. בני היקר. האם חשבת לרגע, מאין אתה בכלל יודע מהו סבל או שמחה, אושר או כאב? מאין אתה יודע מהו טוב ומהו רע? הרי כל אלה הם מושגים שאני יצרתי בנפשך. אינך יודע דבר, אם לא לימדתי אותך אותו. ואני טבעתי בך את הרגש השלילי והחיובי, השנאה והרחמנות. אם אתה נהנה מדבר מה או סובל מדבר מה, הוא רק בגלל שכך קבעתי בתוכנית אשר יצרתי עבורך.
האם שאלת את עצמך פעם, מדוע אנשים שואלים למה יש סבל בעולם, אך הם אינם שואלים מדוע יש שמחה?
והתשובה היא פשוטה, כי את השמחה הם מבינים, אך את הסבל הם אינם מבינים. הם אינם מבינים שהסבל נועד גם הוא לטובתו של האדם, והוא אינו אלא רק אשליה רגעית, נסיון נוסף במבחן החיים. האדם הפשוט לא מסוגל להבין את משמעות הסבל ולכן הוא רואה בו חיסרון. את השמחה הם מקבלים, אך את הצער לא יקבלו? אם רק היית סומך עלי, רואה את החוכמה בה יצרתי את עולמי, ומכיר בחוכמה שחלקתי לבני-אדם, הרי כי אז היית מבין מיד שדבר לא נעלם ממני, וכל מה שעשיתי, עשיתי לטובתך".
 
האתאיסט חשב לרגע, ואז אמר -
"אך כיצד יכולתי לדעת שאתה רוצה להטיב איתנו, ולא להיפך?"
 
הקול השיב בשלווה כדרכו, אך נימת צער נשמעה בו -
"בני, יקירי, עם כל הטוב שיצרתי בך, עם כל השאיפה למוסר, לצדק, לאמת, ולנצח, האם באמת חשבת שאני רוצה ברעתך? והרי נתתי לכם את המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת, את כח האהבה והחיים. האם באמת חשבת אותי לבן-אדם בעל רגשות הנוקם או שונא או משתעשע ברוע לב? הרי אני יצרתי רגשות אלו בכם, בני האדם, והכל עשיתי רק כדי לתת לכם ולחלוק איתכם מטובתי הרבה. מדוע חשבת שיצרתי את האדם, אם לא כדי להטיב לו? והרי מה יכול האדם לתת למי שכבר נתן לו הכל?
מובן שאין ביכולת שום נברא להשלים או להוסיף על האינסוף שברא אותו, על האחד הנצחי שאינו גדל או קטן לעולם; ולכן גם מובן שאיני זקוק לאדם כדי שיתן לי מתנות. הרי אני בראתי את האדם וכל המתנות כולן, וגם יכולת הנתינה ניתנה על ידי. מאותה סיבה בדיוק גם איני צריך ברעתו של האדם, כי אין בי שום תאווה או חיסרון המבקשים להרע או לצער. אי אפשר להשפיע על מקור הטוב עוד טובה, ומכאן היה עליך לדעת שהכל נברא לטובה, בשבילך ולטובתך, ולא בשבילי או לטובתי. כך שגם מה שנראה לך כרע, אינו אלא טוב שנועד לקרב אותך אלי.
הנתינה היא המושג ההגיוני היחיד אצל מי שהוא מושלם ואינסופי, כי מה עושה מי שיש לו הכל, אם לא להשפיע ולתת לאחרים מטובתו הנצחית? ואילו רצית לשמח אותי ולקיים את רצוני, כל מה שהיה עליך לעשות הוא למלא את התכלית למענה בראתי אותך, ולקבל את הטוב שאני מבקש להשפיע עליך. היה עליך להאמין שאת הכל אני עושה לטובה ובאהבה, כי נתתי לך את השכל להבין שרוע לא יתכן במי שאין לו יצרים וחסרונות. כי תכליתו של הטוב הוא להטיב ושל המושלם הוא להשלים. ומכאן שכל מה שנראה לך כרע היה רק טעות או אשליה, כמו ילד הכועס על הוריו הדואגים לו. והיו לפניך כל כך הרבה דרכים להכיר בטובתי, ולדעת שאני רוצה בטובתך.
היה עליך רק להביט בעולם שסביבך, בפלאי הטבע, במערכת השמש, בעונות השנה, בבעלי-החיים, בגוף האדם... הבט בכל אלה ושאל את עצמך האם כל המערכת הזאת לא תוכננה בקפידה? והרי בראתי כל זאת לכבודכם, מתוך אהבה אמיתית אל בניי. הרי כל רגשותיך ותכונותיך מעידים כאלף עדים שיצרתי אותך עבור מטרה נעלה וחשובה. נתתי בך את מה שלא נתתי בשום חיה: נתתי בך נשמה, רוחניות, תבונה והבנה. ואחרי כל אלה, אתה מטיל ספק בתוכנית הבריאה, רק בגלל שאינך מסוגל להבין אותה במלואה?
דבר לא חסרתי בעולמי, וכל מה שבראתי, בראתי עבור תכלית ומטרה. האם לא יכולת לסמוך עלי בכך? והרי כל דבר שהצלחת להבין בעולמי, ראית בו רק חוכמה וכוונה ורצון. ואחרי כל מה שראית, עוד תחשוב את מה שאתה לא מבין לחיסרון?
וכמה אתה באמת מבין בבריאה שיצרתי? הרי אפילו תא קטן בגופך אינך מסוגל להבין. אינך מסוגל למדוד רגשות, אינך מסוגל להסביר את התודעה, ואינך אפילו יכול להסביר את ה"אני הפנימי" ביותר שלך, אינך מסוגל להסביר את נשמתך. ועם כל זאת אתה בוחן את מי שיצר את כל אלה, בתוכנית שאינך מסוגל להבין במצבך, ומנסה לשפוט את יוצרך?
האם לא תסמוך על אביך שמעניש אותך עבור תכלית ומטרה? חייב אתה לסמוך על חינוכו ועל שיפוטו, כי הוא הביא אותך לעולם, הוא דואג לך והוא אוהב אותך, אחרת הוא לא היה יוצר ומפרנס אותך. כך היה עליך לאהוב אותי ולהאמין בי שאני עושה הכל לטובתך, ודבר אינו קורה ללא סיבה ותכלית".
 
 
 
 
האתאיסט ניסה לשאול:
"אך מנין יכולתי להיות בטוח בכך? כאשר אני רואה רוע בבריאה, מה אחשוב על הבורא שיצר אותה?"
 
האור זרח ברכות מלטפת, בזמן שהקול ענה:
"היה עליך להכיר בכך שאני לא אדם, כי אם בורא האדם. רוע היא תכונה אנושית שכלל לא שייכת אצל בורא אינסופי. היה עליך לדעת שרוע נובע תמיד מחיסרון, מצער או תאווה. האם באמת חשבת את בורא היקום והנשמות לבעל חסרונות ויצרים כבני אדם? האם חשבת שבראתי את האדם כדי שיטיב לי, או כדי שאני אוכל לפגוע בו? הרי ידעת שתכלית שכזו קיימת רק בדמיונם של עובדי אלילים ופסלים, המאמינים באלים בעלי גוף ויצרים, בעוד אני יצרתי את כל ההגבלות והחסרונות בעולם, החומריים והרוחניים גם יחד. האם באמת תחשוב את מגביל כל המוגבלים - ליצור מוגבל ובעל חסרונות כאדם?
גם האנשים הפשוטים ביותר מסוגלים להבין זאת על ידי הכרה פשוטה, שדעתם קצרה וידיעתם אינה שלמה, בעוד שדעתי וידיעתי שלמים. האדם רואה רק את העולם הזה, ואינו מסוגל לראות את התמונה המלאה, אז כיצד הוא ינסה לשפוט אותה?
אך כדי להרגיש זאת בליבך היה עליך לעבוד על מידת הענווה - להבין את מקומך, ולהכיר בהיותך אדם בעל רגשות ויצרים סותרים ומשתנים. היה עליך לזכור שאתה רק אורח בעולם הזה, שהחומר הוא מצב זמני, ויש יותר מהנראה לעין. אז לא היית מנסה לשפוט מושגים גבוהים ונסתרים ממך. כפי שילד סומך על הוריו מולידיו, החולה על הרופא המבין בגופו, והצעיר על החכם הגדול ממנו בנסיון ושנים, כך היה עליך לסמוך על יוצר החכמה והחיים, שהוא יודע מה טוב עבורך, ואינו טועה במעשיו. והרי זה מושכל פשוט, שהבורא לא טועה לעולם, כי הוא יצר את העולם, ודבר לא נסתר ממנו. היה עליך להשיג את מידת הביטחון במי שיצר אותך, ולדעת שגם מה שנראה לך כרע נעשה מתוך תכלית עליונה. אם רק היית משיג את מידת הביטחון, היית זוכה לראות שוב ושוב כיצד הרע בחייך נהפך לטוב, ומכיר בטובתו של הבורא גם מתוך נסיונות אישיים בחייך.
ואמנם זהו נסיון קשה, כי הוא דורש את אמונת הלב ולא רק את ידיעת השכל. גם כאשר אתה מבין בשכלך שהבורא אינו טועה או בעל חסרונות, עליך להאמין בו בלבבך, ולבטוח שהכל נעשה לטובה גם כאשר אתה מרגיש שהכל רע ומר. היה עליך לזכור כי דעתו של האדם היא קצרה, וראיית עולמו משתנה לפי רגשותיו. כשטוב לאדם - העולם הוא טוב ויפה, וכשרע לאדם - העולם הוא רע ומכוער. אך אני תמיד כאן, גם כאשר השמש זורחת וגם כאשר היא שוקעת. לעולם איני עוזב, ולעולם איני מפסיק לרצות בטובתך. גם איני רוצה במות הרשעים, אלא רק בתיקון מעשיהם".
 
והקול המשיך ואמר -
"כעת הבט בצדיק הישר והאמיתי, הצדיק שהתגבר על שוחד לבו ותאוותיו, וראה כיצד הוא רואה את העולם. הוא מבין שהעולם הזה הוא רק עולם נסיון, והוא שער כניסה בפני עולם האמת. הסבל והיסורים נועדו לבחון את האדם, ומבחן האמונה והמעשה, הם הקובעים את קירבתו של האדם אלי, הם הקובעים את מקומו בעולם הבא. כי האדם נברא עבור העולם הבא, האדם הוא נשמה, הוא לא ילד והוא לא זקן, הוא גם לא גוף. האדם הוא נשמה, והוא ירד לעולם בגוף כדי להבחן, עבור הזדמנות פז להכיר באמת ולקיימה.
והנה כל מי שמגיע לעולם הבא מביט בעולם הזה כמו על חלום שחלף, וגם אם עבר על האדם חלום רע מאוד, הרי בסוף הוא מתעורר ממנו וחוזר לחייו האמיתיים ושגרת יומו כאילו לא קרה דבר. כך הוא האדם היוצא מן העולם הזה, המגלה שכל החיים החומריים היו רק שקר ותעתוע, והנה החיים האמיתיים הם חיי הנצח של העולם הבא. בעולם האמת מתגמד כל סבל, לעומת האושר הנצחי. גם תינוק בוכה כאשר צומחת לו שן, הוא בוכה על צעצוע שאין לו, ועל כל מכה קטנה. רק כשהוא מתבגר, מבין האדם עד כמה הוא לא הבין, ועד כמה צערו היה ילדותי. כך הוא האדם היוצא מן העולם הזה אל עולם הנצח, ומבין את הצער והיסורים שהיו בחייו.
האם לא יכולת לסמוך על מי שברא אותך? האם לא יכולת להאמין בי שאני עושה הכל בצדק ובאמונה, אחרי שראית את כל החוכמה והכוונה שיצרתי עבורך?
יש משמעות לסבל והיסורים בעולם, והכל קורה בכוונה עליונה. הסבל נועד לכפר על עוונות, ולקרב את האדם אלי, הוא נועד לעורר את האדם, ולנסותו במצבים קשים וקלים. זהו מבחן האמונה האמיתי, בו נגלה ליבו של האדם, דרכו הוא מתקרב אלי. רק הפשוטים שבעם רואים בנסיונות חיסרון וקושי, אך החכמים שבעם רואים בנסיונות אתגרים מבורכים, דרכם הם יכולים לטפס ולהעלות, כמו אביר של מלך המבקש להוכיח עצמו בעוד קרב, ובכך להתקרב אל המלך.
דע שכל סבל בעולם נצרך לתועלת, והוא חיוני, אבל רק בעולם הבא ובמשפט האמת יוכל האדם להבין כל מקרה ומקרה לאן הוא שייך. ואם היית נכנס לחדר ניתוחים, ורואה את הרופא המנתח חותך בבטן החולה, האם היית מעיר לו שהוא פוצע את החולה? ודאי שלא, כי היית סומך על הרופא שהוא למד את מקצוע הרפואה ומבקש לטפל בחולה. ואני הרופא כל בשר, אשר יצרתי את האדם כמו בן בעולמי, נתתי לו רגשות והבנה להכיר בי, האם לא תאמין בי ותסמוך עלי שאני עושה הכל לטובה, בצדק וברחמים?
היה עליך לסמוך שכל מי שסבל בחייו, סבל בצדק ובאמת וברחמים, ויוכל להודות בעצמו בדין האמת לאחר שהוא יעמוד בפני בית דין של מעלה, ויראה את משפט הצדק מתחילה ועד סוף, את הדין ואת הרחמים. כל איש ואשה מקבלים את השכר שהבטחתי, ומבינים את מה שהם לא יכלו להבין בעולם הזה.
והנה כך מסרתי ביד נביאי, כי העולם הבא מצפה למקיימי מצוותי. הבטחתי צדק בתורה, איש בעוונו יומת, והיום נתתי לפניך את הרע ואת הטוב, את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים. כל זאת כתבתי בתורתי, והאם לא יכולת להאמין להבטחתי? היש לך בעל-דין נאמן ממני, שנותן לך הכל, ורוצה רק בטובתך?
האם באמת חשבת שלא אעמוד בהבטחתי? האם חשבת שאני בשר ודם המבטיח לך הבטחה שכזו? הרי אני הוא יוצרך, הרי אני הוא אשר קיים את החמצן אותו נשמת, את הקרקע עליה דרכת, את הדם אשר זרם בעורקיך, כל חלקיק אשר הרכיב את גופך, את נשמתך וכוחותיך. הרי אני הוא הקובע מהו הדבר אשר יהיה רע או טוב בעיניך. הרי אני הוא המקיים את נשמתך בכל רגע ורגע. והרי אני הוא המאפשר לך לבחור להתכחש להבטחתי ושלא להאמין בי!
וכיצד לא תאמין לי? הרי אני נותן האמונה, אני יוצרה, ואני המאפשר אותה, ודבר אינו מתאפשר בלתי רצוני".
 
האתאיסט לא ידע עוד מה לתרץ, ובמקום זאת בחר לשאול שאלה שבאמת הטרידה אותו:
"אם אתה רוצה להטיב לנו, אז למה לא בראת אותנו מיד בגן-עדן, בלי כל הנסיונות הקשים האלה?"
 
 
והקול ענה ברכות -
"בני, בני היקר, האם לא השכלת להבין שהכל עשיתי לטובתך ועבורך?
באינסוף לא חסר דבר, כי לאינסוף אין גבולות. ומי שיש לו הכל, יכול רק לתת ולהטיב, כי דרך הטוב היא להטיב. אני הוא האינסוף. הכל היה לי והכל יש לי, לכן יצרתי את העולם - כדי להטיב לברואים, ויצרתי את הברואים כדי להטיב להם, כדי לחלוק איתם מאהבתי וטובתי האינסופיים. וכך עשיתי, מלאכים יצרתי, וביקום עיצבתי חוקים וחומרים כדי להשפיע סדר ומורכבות, ובעולמי יצרתי בעלי-חיים מכל סוג ומין. כמה חסד ושפע ויופי השפעתי בעולמי, אך הכל נעשה בחסד, בטובת חינם. כי מהו השפע הגדול והגבוה ביותר שאני יכול להעניק ליציר נברא? את קירבתי כמובן, כי אין גבוה מן האינסוף, ואין אהבה גבוהה מאהבתי.
אך הברואים לא יכולים להגיע לאהבתי הגבוהה ביותר, כי אין בכוחם את האפשרות לאהוב בחזרה, ולבחור מרצונם לאהוב אותי ולהתקרב אלי. גם המלאך הגבוה ביותר אינו אלא שליח הפועל מכוחי וכפי רצוני, וכך הם כל הברואים. מלבד האדם, אין לשום יצור בבריאה את הבחירה למרוד בי מרצונו ובחירתו. כולם מקבלים את החסד שאני משפיע עליהם ללא בחירה, הם לא יכולים שלא לקבל את השפע שאני נותן להם.
ומהי מתנה אמיתית, ומהי אהבה אמיתית, כאשר האחר אינו יכול לדחות אותה? כל הברואים שיצרתי היו מוגבלים לכוחות הנפש שלהם, כי לא נתתי להם בחירה בעולמי, והם לא יכלו לבחור מרצונם להתקרב אלי ולקבל את טובתי.
ואני רציתי לתת לברואים מאהבתי, לחלוק איתם את הנצח והאינסוף. ומהי אהבה אמיתית? זו אהבה שיש בה שני צדדים, של נותן ושל מקבל. אך שום בריאה בעולמי לא יכלה באמת לקבל, כי לא היתה לה את האפשרות שלא לקבל.
לכן בראתי את האדם, שהוא יצור השונה מכל בריאה אחרת שיצרתי ביקום. כי האדם הוא היצור היחיד ביקום שיכול לקבל מרצונו את טובתי, או למרוד בי בכח הבחירה שנתתי לו. האדם הוא המחליט האם להתקרב אלי או להתרחק ממני, והוא הקובע את מקומו הנצחי. ולכן היה ראוי לי לברוא את כל בני-האדם בעולמי אך ורק כדי שאדם אחד יבחר בטוב האמיתי, ויזכה לאהבה האמיתית, עבורה נברא היקום כולו. אני בראתי את בני-האדם כדי להטיב להם. אם לא קיימים בני-אדם, לא היה לי למי להטיב ואת מי לאהוב. יצרתי את בני-האדם כדי לחלוק איתם מהטוב והנצח שיש לי.
נתתי לאדם את מה שלא נתתי לשום יצור אחר, את כח הבחירה, באמצעותו יכול האדם להתכחש למציאותי או להאמין בי, לקיים את מצוותי או למרוד בי. זהו כח הבחירה שהוא היפך הטבע, ומסוגל לשלוט בטבע. לשם כך נתתי באדם משהו ממני, נשמת חיים, שהיא חלק אלוק ממעל. הנשמה של האדם נותנת לו את היכולת לבחור נגד הטבע, ולכן הוא גבוה יותר מכל בריה בעולמי, ותכלית האדם גבוהה יותר מזו של מלאך.
האדם הוא היצור היחיד שיכול למרוד בטבעו וביצריו, ביכולתו למרוד גם בהגיון, ולבחור ברע על פני טוב. רק בגלל שהאדם יכול לבחור ברע, אז הטוב שלו כל כך יקר. רק בגלל שהאדם יכול לשנוא, האהבה שלו כל כך חזקה, ומסוגלת לשנות את הבריאה בכוחה, להעלות ולהוריד אותה לפי מעשיו. כפי שאני שולט בבריאה במעשי, כך האדם שולט בבריאה שנתתי לו ומשנה אותה במעשיו. כפי שאני ממלא את כל העולם כולו, כך האדם אינו אלא נשמה הממלאת את כל הגוף כולו. נתתי באדם מכוחותי הנשגבים ביותר, ועל ידם מסוגל האדם להעלות מעלה מעלה, או לרדת מטה מטה.
עם כח הבחירה של האדם נתתי בפניו את הטוב ואת הרע, את החיים ואת המוות, כדי שהוא יבחר מרצונו בחיים. לשם כך בראתי עבור האדם חיים ומוות בעולם, אושר וסבל, שמחה ויסורים, טוב ורע. כל אלו נבראו כדי שתהיה לאדם בחירה בין טוב ורע.
יצרתי את בני-האדם עם יצר רע, רק כדי שתהיה להם בחירה האם לקבל ממני את הטוב, ולהחליט מכח עצמם האם למרוד בי חלילה, או לאהוב אותי באמת. אם האדם לא היה יכול לבחור שלא לקבל את טובתי, אז טובתי אליו לא היתה שלמה, ובמקום זאת היא היתה מתנת חינם ולחם בושה. רק מכיוון שיש לאדם את הכח למרוד במצוות ובאהבתי, ולא לקבל את מתנתי, אז בחירתו היא מלאה, ולכן אהבתו יכולה לקרב אותו אלי או להרחיק אותו ממני, וכל מה שאני נותן לו, האדם בוחר לקבל. ורק אז יש משפיע ומקבל.
כאשר האדם מקבל שכר על מידותיו שלו, מעשיו שייכים לו, כך שלא יהיה אף חיסרון בשכר שהוא מקבל על מעשיו. כי השכר האמיתי הוא קירבתי אל האדם ואהבתי אליו, והוא תכלית הטוב. אך כיצד יוכל האדם להיות באמת קרוב אלי, אם לא על ידי שידמה לי במעשיו הטובים? לכן הצבתי את האדם בעולם הזה, במבחן ונסיון, כדי שבחיים הקצרים הללו יוכל האדם לבחור האם להתקרב אלי או להתרחק ממני, כי זוהי כל מטרת הבריאה וכל משמעות החיים בעולם הזה. כי אין לך דבר טוב וגבוה יותר ביקום מאהבת אמת, אהבה שיש בה שני צדדים, של משפיע ומקבל - זהו השפע האמיתי, זוהי האהבה האמיתית וזוהי משמעות החיים האמיתית. האדם שמוכן להקריב הכל עבורי, עבור קירבתי, אדם שמבטל את עצמו עבורי, הוא גם מי שזוכה לקירבתי הגדולה ביותר. הוא בחר להתקרב אלי. ומי שהוא רשע בחר מרצונו להתרחק ממני. מי שהתרחק כל חייו מהטוב ומהנצח יצטער מריחוק זה שהוא הביא על עצמו, כמו אדם הנכנס מרצונו לאש ונכווה. לעומתו מי שבחר להתקרב אלי יזכה לאהבתי הנצחית, היות והוא בחר להתקרב אלי מרצונו ומכח בחירתו אשר נתתי לו. זוהי תכלית הבריאה, ולכן צערי על כל בן המתרחק ממני, ושמחתי על כל בן המחליט להתקרב אלי. זוהי משמעות החיים האמיתית, ורק אלו שהקדישו את חייהם לאמת זוכים לדעת אותה בעולם הזה.
קירבתי היא משמעות החיים של האדם, היא האושר הנצחי, והיא הטוב האמיתי, כי הנצח הוא מקור כל הטוב והנתינה, ויצרתי את האדם כדי לתת לו מטובתי. משמעות החיים של האדם היא להשיג את הנצח הזה, ולשם כך האדם צריך להתקרב למי שיצר אותו. ככל שהאדם דומה יותר לבוראו, כך הוא גם יותר קרוב אליו, ומסוגל להשיג את האלוקות ואת הנצח. כח הבחירה של האדם, הוא הנותן לו את היכולת להתגבר על האנוכיות הטבעית שבו, ובזכותו מסוגל האדם להידמות אלי - בעשיית טוב אמיתי שלא על מנת לקבל. זוהי נתינה הנובעת מאהבה טהורה, בלתי אנוכית ובלתי אמצעית, כמו הטובה שאני נותן לאדם תמיד. בכך מסוגל האדם להידמות אלי, וכך גם להשיג את קירבתי האמיתית. האדם בוחר מרצונו לקבל את טובתי, ולכן מתנתי אליו היא לא מתנת חסד לעני, אלא אהבה אמיתית שיש בה שני צדדים, של נותן ומקבל.
רק החכמים מבינים זאת. הפשוטים שבעם חושבים שאני זקוק לתפילות או לקורבנות של בני-אדם. הם אינם מבינים שהם זקוקים לתפילות והקורבנות, ולא אני. באמצעות התפילות בני-האדם מתקרבים אלי, מגלים את אהבתם אלי, וזוכרים שהכל ממני. על ידי התפילות הם בונים את הקשר הרוחני שלהם איתי, הם משעבדים את לבם אלי, ובכך מתקרבים אלי וזוכים לקדושה והנצח המובטחים.
התפילה היא הדרך של האדם להתקרב אלי. זהו כח הדיבור, זו כוחה של מחשבה, וזו כוחה של תפילה. על ידי התפילה בני-האדם פותחים את ליבם בפני, נזכרים בי מידי יום ושעה, עומדים בנסיונות היומיים ומכירים בקיומי תמיד. כך בני-האדם מתקרבים אלי, כבן המדבר אל אביו האוהב, הם מדברים אלי בזכות התפילה. בכך הם מחזקים את אמונתם בי, נזכרים בי ובאהבתי אליהם, ועל ידי כך הם זוכים לקירבתי. כי אני שומע לתפילת כל פה, לכל אשר יקראו אלי באמת.
הקירבה הזו היא אהבתי, והיא התכלית הנצחית לשמה בראתי את בני-האדם. חיי החומר הם רק אשליה, נסיון אשר נועד להרחיק את האדם ממני, ולתת לו את הבחירה בין הטוב והרע. רק מחפשי האמת מסוגלים להבין זאת, שכל החיים של האדם בעולם הם רק אשליה, הם נראים ארוכים רק בהווה, אך במבט אל העבר הם חלפו כשנייה אחת. כל הסבל והיסורים נעלמים במוות כלא היו, וכל מה שנותר הוא המבחן והתוצאה שלו. כי האדם נברא עבור התכלית הנצחית, ולא עבור שום מטרה חולפת בעולם הזה. זוהי משמעות החיים: האהבה, אהבה שלמה ואמיתית, בלתי תלויה, המתבטאת על ידי נתינה שלא על מנת לקבל, על ידי קיום מצוות לשם שמים, תפילה לשם שמים, התרחקות מחטא לשם שמים, ולימוד תורה לשם שמים. זוהי אהבה שלא תלויה בדבר, ולא נעשית עבור שום פרס, זו אהבת האמת, וזו האהבה שאני משפיע על ברואי, אהבה שמטרתה לתת. וזוהי משמעות החיים האמיתית, סוד האושר, וסוד החיים".
 
 
האתאיסט היה חסר מילים. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שמשמעות החיים תהיה כל כך עמוקה ואמיתית. הוא כל כך התרגל לזלזל בדת, ומעולם לא הקדיש מחשבה שנייה לרעיונות קבליים.
 
נואש לגמרי, ואובד עצות, זעק נמרוד ביאוש אחרון:
"אבל אני לא רצחתי, אני לא גנבתי, לא קיללתי את הורי, לא הכיתי אשה, לא התאכזרתי לבעלי חיים!"
 
והקול השיב -
"אך מדוע התנהגת כך? האם התנהגת בדרך זו, כי כך ציוויתי בתורה, או שמא עשית זאת כי כך אמרו לך רגשותיך ומנהג החברה בתקופה שבה חיית? היכן היתה הבחירה שלך, ומתי השתמשת בה?
האם אינך יודע שרק עבד השם הוא לבדו חופשי? רק מי שעובד אותי באמת זוכה ביכולת לקיים את מצוותי מרצון ומאהבה. כמעט כל מעשיך בעולם נעשו על פי צו החברה, על פי רצונותיך איתם נולדת ואותם רכשת, וכמעט דבר לא נעשה על פי בחירה אמיתית מצידך. לא השתמשת בכלל בנשמה היקרה שנתתי לך. הרעבת אותה במקום לרומם אותה.
ובמה אתה חושב שזכית במעשיך יותר מכל יצור אחר שבראתי בעולמי? גם כבשה לא רוצחת ולא גונבת, היא גם לא מדברת לשון הרע. האם אתה טוב ממנה? הנה, הבט בנמלה הקטנה שבראתי בעולמי, מבוקר ועד ערב, את כל חייה היא מקדישה עבור אחיה הנמלים, צועדת ללא מנוחה, גוררת פירור אחרי פירור, בונה את הקן ואוגרת את המזון עבור המושבה. האם עסקת גם אתה בחסד ועזרה לבני-אדם מבוקר ועד ערב? במה אתה טוב מנמלה?
ובכל זאת היית שונה מכל חיה. כי הכבשה והנמלה פועלים כפי שקבעתי, מתוך תכונה מולדת ללא בחירה. ואתה בן-אדם, לך יש בחירה במעשיך - כאשר אתה לא גונב, זו בחירה כי יכולת לגנוב. כאשר אתה עוזר לנזקקים, זו בחירה כי יכולת שלא לעזור לנזקקים. יש לך בחירה במעשיך, ולכן כל חטא וכל מצווה שעשית הם כה גדולים. היתה לך בחירה במעשיך, אך מה עשית בחייך? לא בחרת דבר, כי לא בחרת בי. לא גנבת ולא רצחת, לא בגלל שזאת האמת וכך ציויתי, אלא בגלל שזהו צו החברה בתקופה שבה חיית.
לא היית מוסרי בשל דבקות באמת וביטול האנוכיות שבך, אלא מתוך הרצון להידמות לכולם ולחיות חיים נוחים עם הזולת. אילו חיית בחברה אחרת ובזמן אחר, אז היית נוהג כמו אותם אנשים לטובה או לרעה. ואילו היתה החברה מתפרקת, לא היה נותר בך אלא זיכרון עמום מאנושיותך. וכאן עליך לשאול את עצמך, האם באמת בחרת בטוב מתוך החלטה אישית, או שאתה בעצם רק חיקוי של הסביבה בה חיית? האם בנית את עצמך ותיקנת את מידותיך הפנימיות, או שאתה בעצם רק התוצר הטבעי של חיים וחוקים אליהם נקלעת?
אתה יודע את התשובה לשאלות אלה, כי לא ניסית מעולם להתגבר על האנוכיות שלך. את מה שנוח לך הפכת בדמיונך לצדק והטוב האמיתי, רק כדי שתוכל להרגיש צדיק בעיני עצמך, ולא תאלץ להגיע לחשבון נפש. אך בכך ויתרת על כח הבחירה שנתתי לך, וחיית את כל חייך על פי צו החברה, ממש כמו כבשה או נמלה הפועלים על פי היצרים והסביבה. אתה פעלת בחייך כמו חיה, על אף שיכולת להיות גבוה יותר ממלאך.
נתתי לך את האפשרות להתרומם מעל ומעבר לכל יציר נברא, ובחרת להתנהג כבעל-חי חסר בחירה, אז במה אתה חושב שרוממת את עצמך יותר מכבשה או נמלה? אילו רציתי עוד כבשה או נמלה, הייתי בורא אותם ולא הייתי בורא אותך. יצרתי אותך כי רציתי בטובתך יותר מכל יצור אחר, אך אתה התכחשת לטובה זו.
לא רצחת, לא גנבת, לא פגעת באיש? הרי כל אלו הם איסורים ידועים ומפורסמים בכל חברה אנושית מתוקנת. אך האם קיימת את השליחות שביקשתי ממך?
האם קיימת את משמעות חייך בעולם? האם שמרת את התורה והמצוות? האם שמרת על טהרת גופך? האם מעשיך היו מתוקנים? האם עסקת בחסד ועזרת לנזקקים? האם התגברת על אנוכיותך, וביטלת את רצונך מפני רצוני? האם בחרת להקדיש את חייך עבור המטרה הנעלה מכל? או שהתכחשת לכל אלה, זילזלת בהם והרחקת אחרים מהם במעשיך?"
 
חרדה חלפה בנפשו של האתאיסט, כי הוא הבין כל מילה ומילה. המצב שבו הוא היה הזכיר לו הלצה שהוא שמע פעם, על נהג משאית שהיה צריך להוביל משלוח חשוב ויקר ערך, אך הוא זילזל בו ואיבד אותו בחוצפתו. כאשר המעביד שאל אותו מה קורה עם השליחות, הוא ניסה לתרץ - "אבל לא עברתי ברמזור אדום, ולא דרסתי אנשים בדרך". כמובן שלא, אמר המעביד, אך האם שכחת עבור מה נסעת? מה עשית עם המשלוח שנתתי לך? איבדת אותו?!
אז הרגיש האתאיסט כאילו המשל פונה אליו ואומר - "האם ירדת לעולם בשביל לא כלום? רק כדי לאבד את הזדמנות הפז שניתנה לך?", האתאיסט הבין את מצבו, ולא נותר לו שום תירוץ.
 
באותו רגע הוא שמע את הקול קורא אליו -
"ואתה רצחת, וגנבת חיים!"
 
ולפתע נגלה לעיני האתאיסט מראה בלתי יאומן. הוא ראה לנגד עיניו את דמות עצמו בכיפה וציצית, עטור זקן ופאות ראש, בעיניים מבריקות ונעימות, עטור תפילין, כשהוא מתפלל תפילה נרגשת לבורא עולם. המחזה נמשך לנגד עיניו של האתאיסט. הוא ראה את עצמו מתפלל בהתרגשות, היה זה צדיק אמיתי שנגלה במחזה הזה, וכמעט שהאתאיסט לא הכיר את עצמו.
 
 
"אני לא מבין", קרא נמרוד בפליאה, "הרי מעולם לא התפללתי כך".
הקול הסביר את המחזה -
"זה מי שהיית יכול להיות. זהו האדם שרצחת - את עצמך! זהו האדם שגנבת - את עצמך! את האדם הקדוש והנפלא הזה, שיכולת להיות. זו השליחות היקרה שהיית צריך לשלוח אלי, ואותה איבדת ממני לעולם. הרגת את בני, במו ידיך רצחת את בני אהובי, את הבן היקר לי, הבן שיכל לקדש את שמי בצורה ששום בן אחר בעולם לא היה מסוגל לה, הבן לו רציתי להעניק אהבה כל הימים. אותך! אתה רצחת את עצמך, את מי שיכולת להיות, במו ידיך איבדת את הקירבה שלי אליך, את האהבה האדירה שהיתה יכולה להיות בינינו לעד.
האדם הצדיק והקדוש שאתה רואה לפניך, הוא מי שיכולת להיות, והוא מי שמחקת ואיבדת בעוונותיך הרבים. את בני היקר. אתה עצמך".
 
ואז נשבר האתאיסט סופית, וכאבו לא ידע גבולות. הוא התייפח ובכה בכל לבו, ומצוקתו היתה מצוקה אמיתית.
זו היתה הפעם הראשונה שהוא לא הצטער רק על עצמו, אלא באמת ובתמים על האדם שהוא ראה לפניו, על מי שהיה יכול להיות, על האהבה האדירה שאיבד, על קירבת הא-לוהים, על משמעות החיים וההזדמנות האדירה אותה פיספס לנצח.
הוא בכה מעמקי נשמתו, ובושתו לא ידעה גבולות. הצער שלו היה אמיתי, אך בעולם הבא, מה עוד ניתן לשנות? הרי לאחר המוות אין עוד בחירה, אין עוד יצר רע ולא נסיונות או מעשים. נמרוד הרגיש שהוא הפסיד הכל, ופחד מילא את כל לבו, הבושה הנוראית על מה שהפסיד, ומנגד עצב בל-יתואר על מה שהיה יכול להרוויח. הוא רצה את קירבת הא-לוהים, הוא רצה את האהבה האדירה הזאת, את האור הנפלא הזה, את האושר חסר הגבולות. הוא רצה את קירבת הא-לוהים, אך לא ידע כיצד לבקש אותה, כי בושתו חנקה את פיו מלהוציא מילה.
כל יישותו זעקה לרחמים. והכאב היה נורא. הרבה-הרבה יותר נורא מכל כאב שהכיר בחייו. הכאב הזה שרף את נשמתו, הוא היה צורב יותר מכל בושה, והוא ביקש נפשו למות שוב ושוב.
 
ואז הוא קרא -
"אני אוהב אותך א-לוהים!" המילים בקעו מחדרי לבו של נמרוד.
"על אף שחטאתי לפניך בחטאים שאין להם תקנה, אני מתחרט על הכל, ואוהב אותך על ההזדמנות שנתת לי, על האהבה שביקשת לאהוב אותי. על כל מה שנתת לי, אני אוהב אותך. תהיה אחריתי מה שתהיה, אני אוהב אותך על כל מה שנתת לי, על כל רגע ורגע שרצית בטובתי ואהבת אותי אהבה שמעולם לא הגיעה לי".
את המילים הללו אמר האתאיסט באמונה שלמה, ללא שקר וללא תירוץ. ובאותה נשימה ממש, ובלא שום מילים, התחנן האתאיסט לרחמים:
"בבקשה, אלוקי, הייתי עיוור, השתמשתי בכל מה שנתת לי כדי להתכחש אליך ולהתעלם ממך. אנא! סלח לי, אנא! רחם עלי... א-לוהים רחום וחנון".
 
 
ואז ענה לו הקול ברחמים ובאהבה שגרמו לאתאיסט לרעוד עד עמקי נפשו -
"בני אהובי, בני יקירי, בני בכורי,
בני! אהבתי אליך היא נצחית, גם אם תרד לשפל המדרגה, לעולם לא אוותר עליך, ורצוני יהיה לנצח בטובתך ותיקונך. אין דבר העומד בפני התשובה. הנה, אתן לך הזדמנות שרק מעטים בעולמי זוכים לה. מתנה של אהבה אמיתית, של הזדמנות נוספת, חד פעמית, להכות על חטא ולשוב אלי.
אתה תחזור לזה העולם, ותהיה לך הזדמנות חדשה להכיר בקיומי, להתקרב אלי ולקיים את מצוותי. זכור! אני הוא אביך היחיד, ואתה הוא בני אהובי. אתן הזדמנות אחרונה לנשמתך, הזדמנות של פז, פן תאבד, ואבדת ממני לעולם".
 
היה זה רגע של אמת. והאתאיסט הרגיש שגם אם הוא יחזור לחיים, הסיכויים שהוא יחזור בתשובה הם מעטים. האתאיסט הכיר את נפשו, וידע שהוא טימא אותה עד אין קץ. הוא התחנך כל חייו על מידות שליליות, והאמין שגם אם הוא יחזור לחיים, היצר ישתלט עליו שוב, והוא עוד עשוי לתרץ את כל מה שקרה כאשליה ותעתוע.
האתאיסט בכה שוב מתוך לבו, בלי מילים. לא היו לו מילים להודות על האהבה חסרת הגבולות בה זכה להרגיש, אך הוא הרגיש שיצרו גדול עליו, שהשפעת החברה ודמיונותיו ישכיחו ממנו את השיחה הגורלית ביותר בחייו, ויגרמו לו להתעלם מכל מה ששמע והשכיל להבין. האתאיסט הרגיש שהוא לא יעשה את הישר בעיני בוראו גם אחרי שיחזור לעולם הזה. אז הוא בכה.
 
הקול ליטף את נמרוד באור נעים מתמיד -
"אל דאגה, בני יקירי. אני מכיר את נפשך, ולא אעמיד אותך בנסיון שאינך יכול לעמוד בו. תינתן לך הזדמנות חדשה בעולם הזה, ולב טהור יחודש בקרבך. גם שיחה גורלית זו לא תאבד ממך, כי תזכה לקרוא את כל התשובות אותן שמעת, ולשמוע שוב על תכלית הבריאה והחיים. הבחירה תהיה בידך, האם לקבל את האמת או להתכחש לה. כל שנותר לך לעשות הוא לפקוח את עיניך ולראות. רק אל תמנע את האמת מן השכל שנתתי לך, כי בדרך שבה רוצה האדם ללכת, מוליכים אותו, והוא מוצא בדיוק את מה שהוא מחפש. מי שרוצה לכפור ימצא את כל התירוצים שבעולם לכפור, ומי שמבקש את קירבתי ימצא את כל ההוכחות לקיומי ואהבתי.
חיים ארוכים מצפים לך, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ובחרת בחיים, בני אהובי, בני יקירי, זכור מילים אלו, ובחרת בחיים".
 
 
 
* * *
 
 
כי גם סוף יכול להיות התחלה חדשה...
 
או אז קרה מקרה מוזר מאוד. רעש משונה נשמע מתוך אחד מארונות הקירור בחדר המתים. תחילה חשב המנקה שהוא רק מדמיין את הקולות, אך לאחר שהקול התחזק, דמו קפא בקרבו. הוא לא העז לפתוח את ארון הקירור, מרוב פחד וחלחלה.
במקום זאת הוא רץ במהירות לקרוא לרופא קרוב. הרופא הראשון שפגש, התקשה להאמין לסיפורו של המנקה, על רעש הבוקע מארון קירור בחדר המתים. הוא היה בטוח שהמנקה, שלא נראה מיושב במיוחד בדעתו, פשוט דמיין את הקול. אך המנקה נראה כל כך מבוהל, שהרופא לא יכל להרשות לעצמו להטיל ספק בדבריו. הוא קרא לשתי אחיות, וביחד הם הלכו במהירות לחדר המתים של בית החולים.
 
ואכן, קול תזוזה נשמע מאחד הארונות.
 
הרופא המבוהל מיהר להושיט יד אל הארון, ולרגע לא היה בטוח מה ימצא בתוכו. האחיות המפוחדות חזרו שני צעדים לאחור, ולא היו מוכנות להתקרב אל הארון. זו הפעם הראשונה בחייהם שהם שולפים משהו נע מארון מתים.
הרופא אזר אומץ ושלף את המדף המתכתי מארון הקירור. ולהפתעת כולם, במיטת המת שכב נמרוד כשהוא זז ונע מתחת לכיסוי. הרופא מיהר להוציא את נמרוד מן הכיסוי, וצעק לאחיות המבוהלות להביא מיד מיטת גלגלים, סמיכות וציוד רפואי, ולקרוא לרופאים נוספים. לרגע נראו האחיות כאילו קפאו במקומן.
הרופא הביט בנמרוד, שרעד כולו בעווית מוזרה, וצעק לאחיות למהר. אך עוד לפני שהספיקו האחיות לצאת מן החדר, קם נמרוד בדיוק לרגע אחד מן המיטה המתכתית.
 
היה זה מחזה שלא ישכח הרופא לעולם. האתאיסט התרומם מן המיטה בפתאומיות מבהילה, כל גופו הקשיח ואישוניו הביטו למקום רחוק.
אז קרא האתאיסט בעיניים פעורות לרווחה: "יש א-לוהים"!
ומיד נפל לאחור ומת.
הרופא והאחיות היו בהלם. מאמצי הרופאים לא הועילו, והרופא המטפל נאלץ לקבוע פעם נוספת את שעת המוות. הפעם נמרוד מת ללא ספק, והסיפור המוזר עבר מפה לאוזן בין האחיות.
 
כך נגמר סיפורו של נמרוד.
 
 
וכאן מתחיל סיפור חדש, כי במקום אחר לגמרי, נולד תינוק.
האם הנרגשת החזיקה את התינוק כשבעיניה דמעות של שמחה ואהבה. אביו של הרך הנולד ישב בסמוך לאם, מאושר עד השמיים.
 
"חשבנו על הרבה שמות", אמרה האם.
"ולא הסכמנו אפילו על שם אחד", העיר האב.
"ובכל זאת," אמרה האם, "איך אתה היית רוצה שנקרא לו?"
"אני חושב הרבה זמן על השם נמרוד", אמר האב, "השם הזה נשמע אמיץ, את לא חושבת?"
האם חשבה לרגע, ואז היא שללה את הרעיון בתוקף.
"בשום אופן לא", אמרה האם, "אני שמעתי שנמרוד זה שם רע, שזה מסמל מרידה באלוקים".
"הו..." חייך האב, "שוב את עם כל הקטעים הדתיים שלך, אני מקווה שלא תכניסי את הדברים האלה לראש של הילד. אני רוצה שהוא יצא רופא".
" קודם כל הוא יידע מה זה להיות יהודי", אמרה האם המסורתית בביטחון, "קודם כל רוחניות".
האב חייך בסלחנות, ולבסוף שאל - "אז איך את רוצה שנקרא לו?"
"אני חושבת שנקרא לו על שם סבא שלך, הוא היה רב. אני רוצה שנקרא לו אבי-אל".
"אביאל", חזר האב על השם, "אביאל... מעניין, מצלצל יפה... א-ב-י-א-ל".
 
ולפתע שמעו שני ההורים צחוק של שמחה. הם הביטו בתדהמה בתינוק, הוא נראה לרגע מחייך, על אף שתינוקות לא מסוגלים לחייך בגיל שכזה.
"זה סימן משמים", קראה האם.
ולשם שינוי האב הסכים עימה - "נקרא לו אביאל".
 
וכך התחילו חיים חדשים...
 
 
 
לחץ כאן כדי לכתוב תגובה על החוברת!
 
            לפרק הבא לחץ כאן!
 
    להדפסה לחץ כאן
 
 
  שיחה גורלית:

  http:// gorali.122.co.il