שיחה גורלית - החוברת
 
http://  Gorali.122.co.il
 
 
ברוכים הבאים לאתר שיחה גורלית, סיפור מותח ודו-שיח מרתק עם סוף מפתיע, בחוברת חדשה להורדה חינם. אנא עזרו לנו לזכות את הרבים, ופרסמו את כתובת האתר לכמה שיותר חברים בפורומים ובאינטרנט. קריאה מהנה

 
תוכן עניינים
 
 
*)  להורדת החוברת לחץ כאן!
 
*)  עזור לפרסם את האתר!
 
*)  חדש: בחר מנגינת רקע
 

 
  
תוכן עניינים:
 
 
  נספחים:
 
 
  פרטים:
 
    להדפסה לחץ כאן
 

 

שיחה גורלית: דו-שיח בין אתאיסט לבין א-לוהים
 
פרק שני: ההוכחה הראשונה
 
הדיבור נעשה בכח המחשבה. האתאיסט לא שמע קול באוזניו, אולי כי לא היו לו אוזניים. ובכל זאת הוא שמע קול ברור וצלול מאין כמוהו בתוך לבו, קול שמילא את כולו, ושידר חום ואהבה אליהם נמשך האתאיסט מאוד-מאוד.
 
"מדוע לא האמנת בי?"
 
זו היתה השאלה ששמע האתאיסט, וקשה מאוד לתאר את מה שהרגיש האתאיסט לאחר ששמע שאלה זו. תחושותיו היו מעורבות, וכל תחושה היתה צריכה בירור כשלעצמה. עם כל הקושי שבדבר, ננסה בכל זאת לתאר את המחשבות והרגשות העזות שמילאו את לבו.
 
קודם כל, נתאר את השאלה עצמה.
השאלה היתה ישירה וחדה כתער, אך מי ששידר אותה גילה רחמים אמיתיים כלפיו, רחמים שהזכירו לאתאיסט אבא המצטער על בנו צער של אמת, לאחר שנתפס הבן בעוון כבד ונורא, ממנו לא ניתן עוד לשוב ולתקן.
 
 
זה מאוחר מידי. הכל נגמר, ולא ניתן עוד לשנות - כך הרגיש האתאיסט. ולפתע בושה איומה ונוראה מילאה את כל לבו, דווקא בגלל שהישות האינסופית גילתה רחמים ואהבה כלפיו, אהבה שהוא לא הכיר מעולם בחייו.
הוא חש בפעם הראשונה בסתירה והניגודיות האדירה שבין אהבה אינסופית לעומת זו של יציר מוגבל, שהזכירה בזעיר אנפין את האהבה הבלתי מוסברת שבין הורה לילד. לא היה ביכולתו להסביר כיצד ישות כה אדירה ואינסופית מצליחה לאהוב אותו באהבה כה אדירה, ולדאוג ליצור כל כך קטן ועלוב ביקום האדיר הזה. האתאיסט חשב בחייו על אינספור תרחישים אחרי המוות, האתאיסט חשב גם על האפשרויות הרחוקות ביותר, אך אפילו פעם אחת הוא לא חשב למצוא א-לוהים אוהב ומרחם.
 
תחושה איומה מילאה את לבו של האתאיסט. הוא הרגיש שהוא בגד ביוצרו, הפנה אליו עורף, וזילזל במי שאהב אותו ורצה בטובתו יותר מכל אחד אחר בעולם כולו.
ההרגשה היתה נוראה כל כך, כי הוא הבין שהישות מרחמת עליו, מצטערת בשבילו צער שאין לו תקנה. הוא הרגיש כאילו הוא רצח במו ידיו את שני הוריו שגידלו אותו ואהבו אותו אהבת אמת.
הישות שנגלתה אליו, הישות הזאת שמילאה את כל העולם כולו, הוא יכל לתאר אותה אך ורק בשם התואר "א-לוהים". וא-לוהים רצה רק בטובתו. הוא נתן לו את ההזדמנות וכל הכלים לעשות זאת, אך האתאיסט בגד בו, זרק אבן לבאר מתוכה הוא שתה מים, והחליף את האהבה הגדולה ביותר עבור הבלי העולם הזה.
 
 
כך האתאיסט הרגיש, אבל זה לא מה שהוא רצה לחשוב.
האתאיסט זכר היטב את הרגעים האחרונים שלו במחלקת טיפול נמרץ. גם אם א-לוהים קיים, הוא חשב לעצמו, לא היתה לו שום סיבה להאמין בקיומו.
 
"מדוע לא האמנת בי?"
השאלה הדהדה בחלל האויר, מחכה לתשובה שתשלים אותה.
 
האתאיסט החליט להצדיק את עצמו.
"לא האמנתי בך, מכיוון שלא ראיתי כל הוכחות לקיומך". כך ענה האתאיסט.
 
ואז הארץ רעדה.
לפתע חלפו מול עיניו של האתאיסט אלפי מראות ותמונות שהוא ראה בחייו. הוא ראה תמונות של היקום, של השמים, של עננים, של יבשות, של טבע, של חיות ושל בני-אדם.
הוא ראה תמונות של אטומים ומולקולות עליהן הוא קרא רק בספרי לימוד. הוא ראה קשרים חשמליים בין אטומים, קשרים כימיים בין מולקולות, משוואות מורכבות בפיזיקה, את הכח הגרעיני והחשמלי, כח המשיכה, הוא ראה לפתע ציורים של מחזור המים, של האטמוספירה, של האוזון, של מערכת השמש, של היקום ושל העולם. הוא ראה עין של נמלה, עורק של עלה, ומערכת עיכול של תא בודד, שהיו כולם מורכבים כמו עולם, ולפתע הבין האתאיסט שכל היקום מורכב מעולם בתוך עולם בתוך עולם, כאשר כל חלק וחלק מתאימים לזה לזה כמו בפאזל ענק.
 
אז הקול קרא באיטיות, וברוגע המהול בעצב -
"האם באמת חשבת שכל אלו נוצרו מעצמם, ללא מחשבה וללא כוונה?"
ומיד לאחר מכן אמר הקול -
"האם העולם שבראתי, לא היה מורכב ומתוכנן מספיק, כדי שתוכל להסיק על קיומי?"
האתאיסט לא ידע לרגע מה להשיב. הרי אפילו הגיון של ילד זועק שהעולם נוצר בכוונה אדירה, על אחת כמה וכמה חוכמה של אדם בוגר ומלומד כמוהו. איך הוא יכל להתכחש לאמת פשוטה כל כך?
 
אך האתאיסט לא ויתר. הוא היה חייב לנסות להצדיק את עצמו.
"אני סמכתי על אנשי המדע, ועל התיאוריות המסבירות כיצד נוצרו העולם והחיים מעצמם". כך אמר האתאיסט.
 
 
והתשובה לא איחרה להגיע, בצורת שאלה נוספת -
"האם באמת חשבת שחוכמה נוצרה בלא חכם?
אף החכמים הגדולים ביותר לא הבינו את דרכי העולם, ומכל החוכמה שבראתי לא למדת דבר?"
 
האתאיסט הבין את השאלה וניתח אותה. כן, הוא חשב לעצמו, הרי גם המדענים הידועים ביותר בעולם לא היו מסוגלים להבין ולחשב את כל מורכבות הבריאה ונפלאותיה. אף אנשי המדע הגדולים ביותר הודו בקטנות מוחם לעומת חוכמת הטבע והחיים, ואף אנשי המדע הגדולים ביותר סתרו את עצמם פעם אחר פעם, ושינו את דעתם שוב ושוב. הוא הבין את השאלה, וחשב מה להשיב עליה.
 
ואז, טענה חדה נוספת נשמעה, מיד אחרי מחשבתו האחרונה של האתאיסט. וכך אמר הקול -
"גם האדם החכם ביותר לא יכל ליצור עולם, וגם האדם החכם ביותר לא יכל ליצור חיים. בכל חוכמתם לא יכלו ליצור החכמים אפילו אטום או פרעוש. ואתה באמת חשבת שכל היקום, העולם, החיים ובני-האדם נוצרו מעצמם?"
 
האתאיסט הרגיש שהוא ויתר על הגיון-ברזל עבור תירוצים מתחלפים וחסרי בסיס.
אנשי מדע. איך הוא יוכל להאחז בהם עכשיו? אנשי מדע לומדים על העולם מזה מאות ואלפי שנים, והם עדיין לא הצליחו להבין את היקום וכל דרכי פעולתו. האדם עדיין לא מסוגל לתפוס את גודל היקום ומשוואותיו, או אפילו להבין כיצד פועל התא הקטן ביותר. השאלה פשוט זעקה מאליה.
 
הקול קרא -
"האם באמת חשבת שכל החוכמה שבראתי בעולמי יכלה להיווצר מעצמה, סתם כך, בלא חכם, ובלי כוונה?"
 
 
  
  
 
 
לא היתה חוצפה גדולה מזו. היה זה כמו לעמוד בפני אומן או ארכיטקט אשר יצר את היצירה המדהימה בתבל, ולשקר בפניו שלא נראית שום כוונה ביצירה הנפלאה שלו, ועוד לומר בעזות מצח שהיצירה נוצרה מעצמה בלא חוכמה ובלי כוונה.
 
ואז הוא שמע שוב את הקול מלא הרחמים, שואל בצער -
"איזו חוכמה הייתי צריך לברוא, שעוד לא בראתי בעולמי, כדי שתאמין בי?"
 
האתאיסט ניתח גם את השאלה הזאת, אך לא ידע מה להשיב עליה... פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה - הבורא יצר את כל החוכמות שבעולם, ונתן לבני-האדם את האפשרות להבין חוכמות אלו ולהשתמש בהן. ובכל זאת לא הסיק האתאיסט על קיומו.
 
והקול חזר והוסיף -
"השמים והארץ זעקו בכל יום ויום שאני בראתי אותם, אך אתה לא הקשבת לצעקתם. כל איבר ואיבר מגופך, וכל בריה שבראתי בעולמי, זעקו שאני בראתי אותם. אלף עדים עמדו לפניך, אך לא הסכמת להביא אותם למשפט אמת, ולא היית מוכן לשמוע את עדותם.
כמה הגיון וכמה חוכמה נתתי לך, בני יקירי, אך אתה השתמשת בהם כדי להתכחש אלי בתירוצים מפותלים, ולגרום לאנשים להטיל ספק בקיומי. מה עשית?".
 
האתאיסט חשב לרגע, חיפש תירוץ הגיוני מספיק, ואז אמר - "חשבנו שהעולם נוצר במיליוני שנים, שזה רק עניין של זמן, עד שנוצר העולם בו אנו חיים".
 
 
התשובה הגיעה מיד, בצורת סדרת שאלות מהן לא ניתן להתחמק -
"ומי ברא את הזמן, אם לא אני? ומאין הגיע העולם, האם שאלת את עצמך? האם באמת חשבת שיש לזמן שכל ותבונה כדי ליצור סדר בעולמי?
בחרת להאמין בדעה שאין אתה אפילו מסוגל לקלוט בשכלך. והרי גם אלף שנה וגם יום אחד אינם שונים זה מזה, ואין לימים ושנים שום יכולת ליצור עולם, ליצור חוכמה או ליצור יופי. האם ראית פעם את הזמן בונה דבר מה? האם בניין משתבח עם השנים או מתיישן? האם מבנים מתחזקים עם השנים או נחלשים? האם יצור משתבח עם השנים או מזדקן? הרי הזמן תמיד הורס, כי אין לו את השכל להרכיב ולבנות. ואתה חשבת שהזמן הצליח לבנות עולם ומלואו?
לזמן אין שכל ואין דעה, והוא אינו יכול ליצור דבר. המקרה אינו בעל שכל להרכיב ולבנות. האם לא הבנת זאת? האם לא ראית את כל החוכמה והכוונה בעולמי? האם לא ראית כיצד רגליך על הקרקע, העונות מתחלפות בכל שנה, הגשם יורד בעיתו, השמש זורחת על פניך בכל יום והירח מאיר בכל לילה, ועל כל אלה נתתי לך שכל נפלא להבין את העולם שבראתי לכבודך. וכל זאת חשבת שהזמן והמקרה יצרו מעצמם?"
 
האתאיסט נותר בלא מילים. והקול המשיך -
"כל החוקים שנתתי בעולמי, ואתה חשבת שהזמן יצר אותם, בטעות, בלי כוונה ובלי מחשבה.
תמיד היית בני, ותמיד אהבתי אותך, אך אתה בחרת להיות עובד אלילים כל חייך. האמנת באליל הזמן, באליל המקרה, ובאליל המדע. בכמה אלילים האמנת, ובאיזו דבקות האמנת בהם, ועבור אלילי שקר וכזב אלה כפרת בי".
 
לבו של נמרוד זעק אליו, "איך יכולת להיות כל כך עיוור?", אך עקשנותו הפצירה בו להמשיך ולחפש כל תירוץ כדי להשען עליו.
"התכחשתי לקיומך", אמר לבסוף נמרוד, אך הוסיף - "כי גם אם אתה קיים, הדבר מעלה שאלות רבות נוספות, כמו מאין הגעת, ומי אתה בדיוק. לכן העדפתי להאמין שאתה לא קיים, כדי לא להסתבך".
 
הקול ענה ברוגע, שממנו לא ניתן להסתיר דבר -
"בני יקירי, שערי תירוצים לא ננעלו, אך חדרי ליבך גלויים לפני. האם העולם לא מעיד כאלף עדים על קיומי? האם אלפי העדים הללו לא מעלים אלפי שאלות על מי שברא אותם בכוונה וברצון? ולכל התשובות שאלה אחת, כי הם כולם מעידים על מי שברא אותם. ורק בגלל כמה שאלות שאין לך הבנה בהן, בחרת לכפור בקיומי?
האם ילד לא יאמין בקיום אביו, רק בגלל שהוא לא יודע מאין הגיע אביו ומה הם כל מעשיו? האם תעלה על דעתך כי מכונה מופלאה לא צריכה יוצר, רק בגלל שאינך מבין מי יצר אותה, או כיצד הוא עשה זאת?
עליך להודות באמת, גם אם היא מעלה שאלות נוספות, שאין ביכולתך לפתור. אם אביך קיים, אז הוא קיים, ואם יש יוצר למכונה, אז יש יוצר למכונה. ואין זה משנה אם אתה מכיר את אביך או את יוצר המכונה. עליך להודות באמת, ורק אז תוכל לגלות עוד פרטים מתוך האמת.
רצית לדעת מי אני? היה עליך רק להביט בעולמי. אני הוא בורא היקום, היחיד והאינסופי, שיצר את הכל. מעשי מעידים עלי, והיית יכול להכיר אותי באמצעות היקום המורכב שיצרתי עבורך, ולהבין את רצוני על פי הדרך בה יצרתי את נפשך, את נפש האדם.
אני הוא מי שיצר את העולם ואת בני-האדם כדי להטיב להם. אני הוא יוצרכם היחיד, ואין יוצר אחר מלבדי. אני הוא היחיד השולט ביקום, והנותן חוקים וכח בכל דבר קיים. בלעדי לא יתקיים דבר, וללא רצוני לא היה קיים דבר. האם לא די בכך כדי להכיר בי? אני הוא אביך הנצחי, אשר יצר אותך כדי להטיב לך".
 
 
האתאיסט תהה לרגע, ואמר -
"אך כל כך הרבה דתות האמינו באלים, איך יכולתי לדעת שאתה שונה מהם? כיצד יכולתי לדעת שאתה אחד? וכיצד יכולתי לדעת שאין אלים נוספים?"
 
הקול השיב בפשטות, וללא כל מאמץ -
"היה עליך להפעיל את השכל וההגיון שהענקתי לך, ולחשוב בהגיון. הרי מי שיצר את היקום כולו לא יכול להיות בעל גוף, והוא אינו מוגבל לדבר. הוא האינסוף, וזהו אני. היה עליך להבין מהבריאה, כי מי שיצר אותה נמצא בכל, ולא יתכן בו שום חילוק והפרדה. האם באמת חשבת לעצמך שהיקום כולו נוצר בידי אלילים מוגבלים ובעלי גוף?
והרי אילו היו שני אלים או יותר, כי אז היה צריך להיות מי שקדם להם, הפריד ביניהם, חילק את כוחותיהם ואת הגבולות ביניהם. לכן אלים לא יכלו לברוא את העולם, ואין אחר מבלעדי. עם הגיון פשוט יכולת להבין זאת ללא שום קושי.
באינסוף אין חילוקים ואין גבולות, כי כל גבול וכל חילוק מעיד על מגביל ועל יוצר שקדם להגבלה. אין בי חילוקים ואין לי גבולות, כי אני הוא האינסוף. לכן אני אחד, ואין שני לי, רק אני הייתי, ולא יהיה אל אחרי".
 
האתאיסט הבין זאת. אך גם מי שלא הבין זאת, צריך להבין שיש לפחות בורא אחד ליקום, וכל מי שחושב שיש יותר מאל אחד, עליו צריכה להיות מוטלת חובת ההוכחה.
 
או אז שאל נמרוד בתמיהה - "אך מאין הגעת? האם מעולם לא נוצרת? כיצד זה יתכן?"
 
הקול ענה -
"תמיד הייתי, כי אני הוא גם יוצר הזמן. לכן איני מוגבל לזמן, ומבחינתי הזמן איננו קיים. אני הוא מי שיצר את התהליך של מוליד ונולד, ואני הוא מי שיצר את המושג של התחלה ושל סוף בעולם, כך שאיני כפוף לחוקים אותם יצרתי בבריאה. אני הוא הנצח, וכפי שאין לי סוף, כך גם אין לי התחלה. כי לאינסוף אין גבולות ואין זמן ואין חילוקים, כי שום כח אינו מגביל אותו, זהו האינסוף, וזה מי שאני. לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. תמיד הייתי ותמיד אהיה".
 
 
"איך יכולתי להבין זאת?" - תהה נמרוד, מנסה לרדת לעומק הדברים.
 
והקול הסביר -
"לאינסוף אין גבולות. היה עליך להבין שמי שיצר את היקום הסופי והמוגבל הזה, אינו מוגבל בעצמו לחוקים אותם הוא יצר. יצרתי את חוקי הטבע, ולכן אינני כפוף לחוקי הטבע.
אני יצרתי את היקום החומרי, החלל והמרחב, ולכן אינני כפוף לגבולות של חומר או מרחב, ולכן גם אין לי סוף. אני הוא האינסוף.
אני יצרתי עם היקום את זרימת הזמן וההתחלה, ומכאן שאני אינני מוגבל לזמן, ותמיד הייתי בלא התחלה ובלא סוף.
מעשי מעידים עלי. די אם היית מודה שיש ליקום התחלה ויוצר, כדי להבין מיד שאני הוא הבורא היחיד, האינסופי, המגביל שאיננו מוגבל".
 
האתאיסט ניסה לשאול:
"אך כיצד יכולתי לדעת שאתה עדיין כאן, ושלא עזבת את העולם?".
 
הקול ענה, מתוך אור גדול:
"וכי חשבת אותי לאדם בעל רגלים וגוף ההולך ממקום למקום? ולהיכן חשבת שאלך? הרי היה לך את השכל להבין שמי ברא את היקום כולו אינו חומר המוגבל למקום וזמן, אלא אינסוף בלתי חומרי הממלא את היקום ומקיים את הכל, ולכן דבר לא יכול להתקיים מבלי מציאותי. רצוני הוא היוצר ומהווה את הקיים בכל רגע, ובלעדי לא יוכל להתקיים דבר. האם חשבת שכל האטומים והגלקסיות, החוקים והחומרים, נעים מבלי מסובב, או מתקיימים אפילו לרגע מבלי הבורא המקיים אותם? האם באמת חשבת שיש לחומר מן החומרים או לחוק מן החוקים, את הכח להתקיים בפני עצמו, ללא הימצאותי המתמדת וכוונתי המחושבת תמיד?"
 
אז שאל האתאיסט שאלה נפוצה:
"כעת אני מבין, ובכל זאת נשאלת השאלה, מדוע היה עלי לחשוב שבורא אינסופי גדול כל כך יתעניין ביצור קטן כמוני?"
 
והקול השיב:
"כי אני יצרתי אותך. מדוע חשבת שיצרתי את האדם בחוכמה גדולה כל כך, אם איני מתעניין בקיומו? הרי אפילו אדם חכם לא יוצר דברים ללא מטרה, אז באמת חשבת שהמתכנן הנצחי יברא יקום גדול כל כך ללא מטרה גדולה אפילו יותר?
האם אינך מבין שבורא אינסופי מתייחס לפרטים הקטנים דווקא מכיוון שהוא אינסופי? איני מוגבל למקום וזמן ואיני מוגבל לגודל ולכמות, ולכן החומר הגדול לא חשוב מבחינתי יותר מן החומר הקטן. אני מקיים את האטום הקטן ביותר בדיוק כפי שאני מקיים את הגלקסיה הגדולה ביותר, ועל כן הגודל והכמות אינם אלא אשליה. מה שחשוב בעיני הוא התכלית והאיכות; היכולת לחשוב, לבחור, ולאהוב, עולה על כל כמות של חומרים.
בתור אדם בעל רגש והבנה, היה עליך לדעת שהחשיבות נמדדת בפנימיות והאיכות ולא בגודל והכמות החיצוניים. אדם אחד המסוגל להכיר בקיומי ולדבר אלי, יקר לי יותר מטריליוני גלקסיות של כוכבים דוממים חסרי בחירה ומודעות. הבט כיצד אב דואג לבנו התינוק הקטן והחלוש ממנו, לא בגלל גודלו או חוזקו, אלא בגלל שהוא בנו יקירו".
 
 
 
נמרוד הקשיב לדברים, ולא יכל שלא לדמיין לעצמו ילד המביט על שעון קיר גדול מלא גלגלי שיניים, והשואל את עצמו בתמיהה, האם כל השעון הגדול הזה באמת נועד כדי להזיז שני מחוגים דקים כל כך?
אכן, הסכים האתאיסט, שכל אדם מבין בלבו כי האיכות חשובה יותר מכל כמות; יהלום קטן חשוב יותר מאלף טון של עפר, וילד חשוב להוריו יותר מכל החיות העצומות שבעולם.
 
אך מהי חשיבותו של האדם, אם מעשיו ידועים? אז שאל האתאיסט בתמיהה:
"ומה לגבי השאלה על הידיעה והבחירה? האם יש לבני האדם בחירה, כאשר אתה רואה את העתיד?"
 
הקול ענה בפשטות -
"בני יקירי, כאדם אתה מוגבל להבין את מציאותי, וגם בתור ילד לא ניסית להבין את אביך וכל מעשיו, עד שגדלת וזכית להכיר את העולם האמיתי. המתן גם אתה לעולם האמת, אתה נמצא רק בשער אליו".
 
 
אז תירץ האתאיסט בהקלה מסויימת -
"אך אם אינני מסוגל להבין, אז איך יכולתי להאמין?"
 
והקול השיב בלשון תוכחה -
"השכל הפשוט והישר ביותר מעיד על קיומי, אך בחרת בפילפולים כדי לנסות ולהתכחש לקיומי. וכיצד חשבת להבין אותי? הרי את התבונה והתודעה שלך אינך מסוגל להסביר, ואתה מבקש לדעת כיצד אני מנהיג את עולמי?
והרי נתתי בך את היכולת לבחור, ואת כל חייך אתה מנהל על פי ההבנה שאתה בעל בחירה ואחראי למעשיך. ואם טבעתי בך בחירה זו, האם לא תסמוך עלי שהיא הבחירה שלך?
ואם לפניך מכונה מורכבת שאינך מבין כיצד היא עשויה, ואתה רואה שהיא פועלת באופן מסויים, ויוצר המכונה מעיד עליה שהיא פועלת באופן זה. אם לא תאמין לעיניך, האם לא תאמין לכל הפחות ליוצר המכונה? וכך הרי כתבתי בתורתי, ובחרת בחיים.
ואיך חשבת להבין את הבחירה, אם היא אינה חלק מהמציאות החומרית בה אתה חי? כיצד חשבת להבין חלק אלוקי בנפשך? האם באמת ביקשת להבין את יכולת הבחירה בדרך הטבע וההגיון האנושי? הרי שום חישוב ושום הגיון טבעי אינם מסוגלים להסביר את יכולת הבחירה. היא אינה חלק מהטבע, היא גבוהה מן הטבע והיא מסוגלת לשלוט בטבע. לכן הטבע לא יכול להסביר אותה, כפי שהוא לא יכול היה להסביר את מהותי האינסופית.
והיית צריך להודות במציאותי הלא טבעית, כמו שהיה עליך להודות במציאותך הלא טבעית. הרי כל חייך היית במאבק של יצרים, בין טוב ובין רע, בין מוסר ובין רוע, בין אמת ובין שקר. מי טבע בך את היצרים הללו, ואת כח הבחירה הזה, אם לא אני? ואתה עוד מבקש לדעת כיצד אני רואה את הזמן ושולט בו? האם אתה מנסה להבין את מציאותי? האם אתה מסוגל להבין את מושג הזמן? האם אתה מסוגל להבין מהו העתיד מבחינתי?
ואתה מבקש לעסוק בנסתרות הגבוהות מבינתך. על כן אענה לך תשובה קשה, שלא תיתפס בשכלך".
 
ובעל הקול הסביר את דבריו -
"אני הוא האינסוף, ואיני מוגבל לזמן. במציאות האמיתית העבר, ההווה והעתיד מתקיימים בעת ובעונה אחת. בעולם הזה אתה מרגיש שאתה חי חמישים ומאה שנה, אך הזמן הזה אינו אלא אשליה, וכל חייך חלפו בתוך רגע אחד כמו צל חולף. בתור אדם אתה מוגבל למציאות הזאת, ומסוגל לתפוס רק את זרימת הזמן שיצרתי עבורך, מן העבר אל ההווה, ומן ההווה אל העתיד. ואתה חי בהווה, וזוכר רק את העבר.
אך מבחינתי הזמן אינו קיים כלל, אני הוא האינסוף, ולכן אני נמצא בכל זמן בעולם, גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד. אני נמצא איתך בהווה, אך בו-בעת אני נמצא איתך גם בעתיד. כאשר אתה משנה את מעשיך בהווה, מעשיך משתנים גם בעתיד. ואני נמצא איתך תמיד, גם פה וגם שם, ולכן אני יודע תמיד מה אתה עושה. אך אינני קובע את הבחירה שלך. כשאתה בוחר כאן, אני רואה אותך גם שם, וכשאתה בוחר שם, אני רואה אותך גם כאן.
הנה אתה יודע שהמן הרשע ניסה להרוג את כל היהודים בפרס. הידיעה שלך על מה שעשה המן בעבר, ודאי לא מחייבת את המן לבחור את מה שהוא בחר בעבר. מבחינתי העבר והעתיד הם זהים, כי אני הוא יוצרם, ונמצא בכל מקום ובכל זמן. לכן כאשר אדם בוחר דבר בעתיד, איני משנה אותו. אני נותן לאדם לבחור גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד, ואני צופה בו תמיד בכל הזמנים כולם, כפי שאתה צופה במעשים שלך בכל הזמנים שאתה נמצא בהם, אך פשוט לא מודע לזה, בגלל שאתה מוגבל לזרימת הזמן. אך היה ראוי לך להאמין בי ובכח הבחירה שנתתי לך, ולא להתפלפל בעניינים שאין לך מושג ויכולת להבין בהם.
 
 
האתאיסט תירץ את עצמו לבסוף, ואמר -
"כל העסק הזה הוא מאוד פילוסופי ועמוק. איך היית מצפה ממני להבין את כל זה ולהאמין בך?"
 
והקול ענה -
"בני היקר, אני רואה את ליבך ותמיד ראיתי. האמת היא פשוטה מכדי להתווכח עליה, ומי שמתפלפל בה עושה זאת רק כי הוא מבקש להתחמק מן התשובה. כל המתפלפלים על האמת פשוט מחפשים תירוצים מחוכמים כדי להתכחש לאמת. אך אדם ישר רואה את האמת הפשוטה, ולא שואל שאלות היכן שדעתו קצרה מלהשיג את התשובות.
היה לך את כל השכל שבעולם להבין שהעולם נוצר בכוונתי, שאני קיים, ורוצה בטובתך. כל השאלות על מהותי, על דרך מעשי, על הבחירה והעתיד, הם כולם תירוצים שנועדו להרחיק אותך ממני. האדם לא צריך להתפלפל בשאלות נשגבות ממנו, במיוחד כאשר האמת ניצבת פשוטה וברורה מול שתי עיניו.
היה עליך להכיר במוגבלות שכלך ולהודות מתי אין לך את היכולת לשאול ולהבין. ובאותה מידה היה עליך להכיר גם ביכולת של שכלך להכיר ולהודות בקיומי. אך בחרת לפעול באופן הפוך, היכן ששכלך יכל להסיק על קיומי, דחית זאת בתירוצים על בעיות נשגבות משכל אנוש, והיכן ששכלך היה מוגבל להבין את דרכי, עסקת בכך בפילפולים מיותרים כדי לחפש סתירות במהותי.
עשית הכל בצורה הפוכה, והשתמשת בשכל שנתתי לך באהבתי, רק כדי לעוות ולסלף את האמת הפשוטה. אמת כל כך פשוטה, כל כך ברורה ונהירה, ואתה דחית אותה במאמץ כה רב. כמה דרכים נתתי לפניך כדי להכיר בקיומי, והכל היה לטובתך. היה עליך רק לאהוב את האמת ולשנוא את השקר. אם רק היית פותח לי פתח כחודו של מחט, ואני הייתי פותח לך עולם ומלואו.
האמת היתה תמיד לפניך, זועקת שתביט בה, אך לא העזת להציץ בה בכובד ראש ורצינות, כי תמיד פחדת מהתשובה שתגלה. פחדת להפוך לאדם דתי ולהאמין בי, כי רצית להרגיש עצמך מורם מעם, ביקשת להיות חומרי, מדעי וספקן. רצית להצדיק את רגשותיך ואת גאוותך. כעסת וביקשת למרוד בדת, אך גם רצית להתעלם מקיומי ללא נקיפות מצפון. לכן נלחמת בדת, ולכן נלחמת בכל ראיה המצביעה על קיומי. לא רצית שאהיה קיים, וגם לו ידעת שאני קיים לא רצית להיות בני.
בחרת שלא להאמין לי, ובכח הבחירה שנתתי לך בחרת להאמין באלילים חומריים של טבע ומקרה.
אני יודע את ליבך באמת, כי אני נתתי לך לב. זה היה הפיקדון, וכעת לבך אבוד, כי איבדת אותו, כי לא רצית בקיומי. לא רצית שאנהיג את חייך ואהיה חלק בעולמך. לא רצית חוקים ולא רצית אחריות על דרך חייך. כעסת וזילזלת בי ובכל שליחי התשובה ששלחתי כדי לעזור לך.
תמיד פחדת לגלות אמת בקהילת שומרי המצוות, המגונים בעולם ובפי אנשי המדע אותם החשבת. לכן זילזלת בהם ובחוכמתם, גינית אותם ואת חוכמתי. ועכשיו מה יהיה בגורלך, כמה הרחקת עצמך ממני, וכמה רחוק ועצוב תהיה עכשיו, והיכן תימצא עכשיו תרופה למצבך?".
 
האתאיסט הנבוך לא ידע עוד מה להשיב.
לבסוף הוא קרא - "לא היתה לי את הבחירה להאמין בך! לא יכולתי לדעת שיש משמעות לחיים, ולא היתה לי כל סיבה לחשוב שבראת אותי עבור תכלית ומטרה. לכן לא האמנתי".
 
והתשובה הגיעה כתמיד, צלולה ופשוטה.
 
 
לחץ כאן כדי לכתוב תגובה על החוברת!
 
            לפרק הבא לחץ כאן!
 
    להדפסה לחץ כאן
 
 
  שיחה גורלית:

  http:// gorali.122.co.il