הערה חשובה:
סיפור זה נכתב על פי הרצאות ששמעתי ושיחות שערכתי עם אנשים שחוו מוות
קליני. הדיאלוג עצמו מבוסס על רעיונות אישיים, ולכן אין לראות בו יותר
מאשר משל או המחשה לאותה אמת אלוקית בפניה אין מרמה. אני רק מניח שאלו
תשובות המתקבלות על השכל, אותן לא יוכל שום אדם ישר להכחיש לאחר מותו.
אף על פי כן, הסיפור לא נועד לייצג את א-לוהים או דרך פעולתו בעולם. גם
איני מנסה בשום אופן לפסוק על מה שצפוי לאדם זה או אחר לאחר המוות; רק
א-לוהים חוקר לב וכליות, ורק הוא לבדו יודע כיצד לנהל את עולמו בצדק
וברחמים.
כל התשובות והתיאורים המופיעים בסיפור נכתבו על פי רעיונות אישיים ורמת
הבנתי המוגבלת בנושאים עדינים אלה, ובע"ה אני מקווה שצדקתי בהבנתן. על
כן חשוב להדגיש, שאין לראות בדו-שיח זה את התשובות היחידות או הנכונות
ביותר לשאלות קיומיות. הביטו נא על הסיפור כמשל, רעיון או ציור, המציע
מוסר השכל נוקב ואמיתי לחיים. קריאה מהנה.
לפרטים ושאלות, יש לפנות למחבר,
דניאל בלס, באימייל:
HaEmet@HaEmet.net
או בטלפון: 03-6764444
היה
זה יום בהיר ויפה. נמרוד שכב על מיטה נקיה, בחדר נקי ומסודר, עם רצפה
שטופה וקירות לבנים... במחלקת טיפול נמרץ.
בית החולים היה הומה איש, מכשירים רעשו מסביב למיטת הפצוע, ואורחים לא
הוכנסו אל החדר. היו אלה רגעיו האחרונים של נמרוד בעולם הזה, רגעי
הנשימה האחרונים - טיפת החיים האחרונה.
מסיבה בלתי ברורה מחשבותיו האחרונות של נמרוד היו צלולות מאוד, על אף
שהאנשים מסביבו נרעשו והתרוצצו בלי הפוגה. נמרוד ידע שהוא עומד למות,
ודבר לא יוכל לשנות זאת. התאונה שהוא עבר היתה קשה, ושעותיו היו
ספורות. הוא ידע זאת, על אף שהוא לא יכל לתקשר עם העולם החיצוני. הכל
היה צפוי עבורו. המוות היה צפוי, ונמרוד התכונן אליו, מצפה לאיזשהו
חושך נצחי, לניתוק הסופי של קו חייו.
 
נמרוד לא היה אדם דתי, בלשון המעטה. כפי שידעו כל מכריו, נמרוד תמיד
הגדיר את עצמו אתאיסט. "אתאיסט" הוא אדם הסבור שא-לוהים איננו קיים. זה
בדיוק מה שהיה נמרוד, והוא היה מנצל כל הזדמנות כדי לומר זאת בגאווה.
נמרוד היה אתאיסט גאה, והוא חשב שיש לו כל הצדקה שבעולם לכפור בקיומו
של א-לוהים והתורה. עד יומו האחרון כפר נמרוד בא-לוהים, ולא הטיל ספק
באי-קיומו אפילו לרגע... הוא לעג ללא מעט אנשים שמאמינים בא-לוהים,
ובמיוחד במי שטוענים כי יש הוכחות לקיומו.
כעת רגעיו היו ספורים.
נמרוד לא היה מסוגל לדבר במצבו האנוש, הוא היה מחובר לצינור חמצן
ומכשירים שונים, אבל מחשבותיו היו צלולות מתמיד.
"לא הייתי אדם רע", הוא חשב לעצמו, "לא רצחתי בחיי אדם. אולי פגעתי
ברגשותיהם של כמה אנשים, אך זה הגיע להם, ובכלל, הרי עשיתי זאת למען
מטרות מוצדקות. נלחמתי בבורות! בחרתי להיות אדם נאור, דיברתי עברית
יפה, ועסקתי בקידום המדע. אין לי על מה להצטער".
ואז מחשבה אחרת קפצה לראשו, "א-לוהים"... המחשבה הדהדה בראשו, והציקה
לו, ברגעיו האחרונים.
"מה פתאום!" מחה בלבו נמרוד, האתאיסט, "מובן שאין דבר שכזה, וגם אם
היה, ספק אם היה אכפת לו מבני-אדם. גם לו היה א-לוהים, אין לו שום סיבה
לשפוט אותי. היו לי כל הסיבות שבעולם לכפור בו. הוא מעולם לא נגלה אלי,
ולא נתן לי כל סיבה להאמין שהוא קיים".
לרגע הצטער האתאיסט שהוא חשב על זה, שהוא בכלל הקדיש שבריר שנייה
לאפשרות שכזו, דווקא לפני המוות, כשהוא אמור להיות חזק ובטוח בעצמו.
"אני ודאי פוחד, זה טבעי", חשב לעצמו נמרוד, "אלו המחשבות הפוקדות את
האדם לפני המוות, המיסתורין הגדול. אני מניח שזה קורה לכל אדם. אין לי
ספק שזה נובע מפחד. זו הסיבה שאנשים מאמינים בא-לוהים, מתוך פחד. אבל
אני אתאיסט אמיתי, ואני אמות אתאיסט. לא אכנע לרגשותי".
האתאיסט שם לב שהוא לא שומע עוד את הרופאים שסביבו, הקולות הפכו חלשים
יותר ויותר. בנקודה זו הוא גם הבחין שהראייה שלו התחילה להתערפל. תוך
רגעים ספורים הוא כבר לא שמע או ראה דבר סביבו.
"הנה הסוף", חשב לעצמו נמרוד, "פה מסתיימים חיי. אין שום דבר אחרי
המוות. בני-אדם הם בסך הכל מין נוסף של בעלי-חיים בטבע, והמוות שלי
אינו שונה מהם. אני אמות ואחרים ימשיכו את החיים בעולם".
כך בדיוק נראו מחשבותיו האחרונות של האתאיסט.
ואז הדופק שלו נדם, דמו חדל לזרום בעורקים, עיניו נעצמו, וזמן קצר לאחר
שהרופא הכריז על שעת המוות, הוא נותק מכל המכשירים שחוברו אליו. לא היה
עוד צורך בהנשמה מלאכותית, ריאותיו דממו, וחמצן לא זרם עוד אל המח.
גופו של האתאיסט נלקח על גבי מיטת הגלגלים למחלקה אחרת בבית החולים.
ואמנם, בזה לא תם העניין. כי גם כאשר הרופא הכריז על שעת מותו של
האתאיסט, וגם לאחר שנכתבה השעה המדוייקת של המוות ביומן הרישומים,
נמרוד עצמו לא מת, או לפחות לא הרגיש שהוא מת.
"מה קורה כאן?" זעקה השאלה בדממה, ללא קול.
האתאיסט לא הרגיש את גופו, לא את ידיו ולא את רגליו, ובכל זאת הוא יכל
לנוע. הוא לא הרגיש את אוזניו, ובכל זאת הוא יכל לשמוע היטב את כל
המתרחש סביבו. הוא לא הרגיש את עיניו, או את תזוזת האישונים, ובכל זאת
הוא יכל לראות היטב לכל כיוון וצד. היתה זו תחושה מוזרה בהחלט. האתאיסט
ראה את הרופא שטיפל בו, הוא ראה את חדר הטיפול בו שכב רק לפני רגע,
והוא ראה את גופו הנלקח לחדר המתים. ובכל זאת, הוא לא מת.
"מה קורה כאן?" שאל את עצמו נמרוד שוב ושוב בכח המחשבה, "מה אני עושה
כאן, מעל הגוף שלי?"
המחשבה על חיים לאחר המוות חלפה מיד בלבו של האתאיסט, אך הוא דחה אותה
על הסף.
"לא. לא יתכן שאני יצאתי מהגוף. לא ולא! עכשיו אני נזכר. זוהי חווית סף
המוות, מה שמכנים גם בשם מוות קליני. קראתי על כך מאמרים בעבר. חוויה
זו תוארה בידי עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם, אך זו ללא ספק תופעה
טבעית לגמרי. אין לה שום קשר לנשמה או לחיים ללא גוף".
כך פסק האתאיסט בביטחון, ואולי הוא חשב כך
רק במטרה לשכנע את עצמו. בדיוק אז הבחין האתאיסט כי מעליו, בתקרת החדר,
ניצבת מנהרה בוהקת המובילה לשמים. וכן, היה אור בקצה
המנהרה.
"מה זה יכול להיות?", שאל את עצמו נמרוד.
מסיבה בלתי ידועה, ידע האתאיסט בכל לבו שהמנהרה הזאת מובילה לניתוק
סופי מהחיים על פני האדמה. הוא לא יכל להסביר זאת, אך הוא פשוט ידע
זאת. והמנהרה קראה אליו להכנס אליה, כמו אמא הקוראת לבנה. אך הוא פחד
להכנס לתוכה, כי הוא הרגיש שהכניסה לתוכה פירושה עזיבת הגוף.
"למה אני מרגיש את זה? מאיפה כל זה מגיע?" שאל נמרוד את עצמו. המחשבה
על נשמות ובית-דין של מעלה לא הפסיקה להטריד אותו.
"אוקיי. אסור לי לאבד את העשתונות", חשב לעצמו נמרוד, "אני עדיין מסוגל
לחשוב בצלילות, אז עלי להפעיל את כל יכולת החשיבה הלוגית והמדעית שלי,
ולברר מה לכל הרוחות קורה כאן".
האתאיסט חשב על המצב לזמן מה, ואז מצא תשובה שסיפקה אותו - "ובכן,
עכשיו אני נזכר", הוא הרגיע את עצמו, "לפי מה שקראתי במאמרים שכתבו
אתאיסטים ידועים, במוות הקליני נמצא המח במצוקה, הוא מפריש חומרים
שונים, והם שיוצרים אשליה של יציאה מהגוף. מה שאומר כי ברגעים אלו ממש
המח שלי מת בתוך הגוף. הרגע הזה הוא רק אשליה נוספת פרי מוחי. אני לא
באמת נמצא מחוץ לגוף. כל החוויה שאני חווה עכשיו למעשה מתרחשת בתוך
מוחי. עוד כמה רגעים והחושך הנצחי ודאי יגיע".
אבל החושך לא הגיע.
האתאיסט הביט בגופו, הוא הביט מלמעלה באנשים המסתובבים בחדר, בגוף
המוכנס לתוך חדר קירור. זוהי בהחלט חוויה מוזרה ביותר, חשב האתאיסט
לעצמו.
"מעניין איך המח מסוגל לגרום לי לראות את החדר כל כך בבירור, ולחשוב כל
כך בצלילות. כי לפי מה שאני רואה, הגוף שלי מכוסה, והעיניים שלי
עצומות, לפחות ממה שאני רואה עכשיו מן התקרה...".
אותו אתאיסט, שהיה סקרן מטבעו, לא יכל שלא לשאול את עצמו שאלות
מתבקשות.
"מדוע שהמח יגרום לי לחשוב שיש חיים אחרי המוות, ושאני מסוגל לחיות ללא
גוף?", חשב לעצמו נמרוד, "מדוע המח מתעתע בי כך? מדוע גורם לי המח
לראות את גופי מלמעלה, את חדר הרופאים, את הגוף שלי, מנהרה בתקרה
הקוראת אלי להכנס אליה... אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי בטוח
שיצאתי מן הגוף ואני מביט על הגופה שלי מן התקרה!".
מחשבה זו הפחידה אותו.
"לא ולא", מחה נמרוד בתוקף, "אני עדיין לא מת. אלו פשוט רגעיו האחרונים
של המח שלי. אני כרגע שוכב על השולחן המתכתי הזה, בגוף שאני רואה
מתחתי. לא יצאתי מהגוף הזה אפילו לרגע אחד".
מיד לאחר ששוכנע האתאיסט בצדקת דבריו, גופו הוכנס אל תוך תא קירור, על
גבי מדף מתכתי, ונסגר במקרר כמו בתוך ארון קבורה נייד.
"מוזר," חשב נמרוד לעצמו, "אני מסוגל לזוז ממקום למקום, על אף שהגוף
שלי מכוסה וסגור במקרר. האם יתכן שאני באמת... מת?"
מחשבה זו הקפיאה את דמו של האתאיסט, כלומר, אם הוא היה מסוגל לחוש בדם
הזורם בעורקיו. לא. האתאיסט לא הרגיש את גופו כלל, הוא לא הרגיש כאב,
הוא לא הרגיש את איבריו, ובכל זאת הוא ראה את הכל בבהירות ובחדות, הוא
שמע הכל, חשב בצורה צלולה לגמרי, והוא יכל לנוע ממקום למקום בחופשיות,
ללא שום תחושה של גוף. הוא הרגיש שהוא מרחף מעל הקרקע, וגופו מונח
מתחתיו, כמו חולצה ישנה.
ואז ראה האתאיסט אור גדול.
בדרך לא ברורה, הבין האתאיסט שהאור היה שם כל הזמן, אלא שהוא לא הבחין
בו, או לא רצה להבחין בו. האור היה כל כך חזק, ובכל זאת כל כך ברור.
היה זה כמו להביט על השמש, ולא להסתנוור. האור היה כל כך יפה, כל כך
מושך, והוא היה בכל מקום, ושידר חום ואהבה שאי אפשר לתאר במילים.
האור הבהיר שידר תחושה של אהבה שאין לה קץ, ותחושה של רחמים שאין להם
קץ, והאתאיסט ידע בכל לבו שרק מילה אחת מסוגלת לתאר את האור האינסופי
הנפלא הזה.
אבל האתאיסט היה עקשן.
"זוהי רק אשליה", דחה נמרוד את התחושה על הסף, "אלו סתם רגשות הנובעות
ממצוקה מוחית. כל מה שאני רואה ומרגיש עכשיו היא רק חוויה שיוצר המח
שלי. זו התחושה של חומרים כימיים, של הסמים שמפריש המח".
בהתחלה האתאיסט דחה את הרגשות הללו על הסף, והתכחש להן בכל עוז - "זוהי
רק חלק מהחוויה. אנשים רבים סיפרו על חוויות דומות לאחר שחוו מוות
קליני", הוא חשב לעצמו.
אבל לא. התחושה הזאת היתה שונה מכל תחושה שחווה האתאיסט בחייו. החוויה
הזאת היתה צלולה וברורה יותר מכל דבר אחר שהוא ראה או הכיר מעודו.
והרגשות שהוא חש היו עמוקים ובהירים יותר מאהבת אם. גם האדם הרציונאלי
ביותר לא היה מסוגל למצוא אפילו סיבה אחת, כדי להטיל ספק במציאות
החוויה ועומקה.
ואז האור דיבר אליו.
|
